לשרוק

"אני מחרבן!" צורח המדריך שלנו בעודו מנסה לעבור מתחת לעץ ולא להחליק על האבן, הוא נוחת על קרקע יציבה ומוריד את הילדה הקטנה שמצחקקת.
"אתה מחרבן!" הילדה הקטנה מקדימה צועקת, נוחתת על הקרקע היציבה, ונותנת יד לאח הגדול שלה, שיורד בקפיצה קלה מהאבן.
"אני מחרבן… מחרבן… אה…" לקח לאח הגדול זמן להמציא, שוכח מה "אה… סקסקפון!" הוא צועק. הפסקתי לעקוב מיד לאחר שכול הקבוצה מקדימה שרה במקהלה. "סקסו-סקסו-סקסופון! מנגן בסקסופון!" אני נאנחת מרוב הטמטום שצף באוויר, חוץ מהחום והברחשים, וממשיכה ללכת.
"מתי עושים עצירה?!" שואל קול מסויים, הייתי עייפה מידי אפילו בשביל לזהות מי זה. "עוד עשרים דקות!" צועק המדריך "וזהו!"
"ב-א-מ-ת-?" אני לוחשת מתחת לאפי. הוא מהנהן לידי. שורק בשקט את המשך השיר. לא מזייף ולא כלום. אני לא מופתעת. הוא עשה את זה שלושת הימים האלו כמעט בלי הפסקה. משום המ הולך מאחורה ולא עם כול החבר'ה המצחיקים והזזורמים. ולא האמנתי אפילו לרגע שיש מצב הכי קטן שבעולם שהוא רוצה שקט. שתקתי. לא ידעתי איך להתחיל שיחה. אני די בטוחה שהתעלמתי מכול הערה שלו. אני מגיעה לאבן הענקית שלושים ושמונה שניות אחרי המדריך בדיוק, אבל כול הקבוצה כבר הספיקה להתרחק, אני נאחזת בעץ בעדינות שוכרת קצת על האבן ו-! מתרסקת על מצע העלים על הקרקע הבטוחה על התחת. מנסה לא לבכות. השרירים של החיים שלי התכווצו, ומים כיסו לי את העיינים. אבל אסור לי לבכות לידו. א-ס-ו-ר-!
אני בולעת את רוקי באיטיות וקמה. אני הולכת כמה צעדים ואז שומעת אותו נוחות (על הרגליים ברור) בעדינות על הקרקע, ממשיך לשרוק.
אני נושמת עמוק ומנסה לא להתעצבן.
אני די בטוחה שאני שומעת אותם שוב צורכים "אני מחרבן!" או שהם אמרו משהו אחר? הוא מגחך מאחורי, ואז ממשיך לשרוק. חברות שלי מלפני מנסות לשחזר שירי ילדות, ואני? אני נקרעת מבין לשיר איתם- לבין לשתוק ליפול ולשבור את הראש. פיזית.
באיזה שהוא שלב נמאס לי מהשרקיות שלו (וברור שעברו עשרים דקות אבל לא! "יש עוד מעט כביש ארוך אז נעצור רק אחריו! יש מעיין!") אז אני שואלת, ברור טמטומי, "איך שורקים?". רק אחר כך אני מבינה שאולי יש מצב שכבר שאלתי אותו את זה כבר.
אני מביטה אחור לרגע. "שימי כובע" הוא אומר. אני שמה, בכניעה. אבל זה לא בגלל דאגה, אלא בגלל.. אה… אולי הוא מפחד מהמדריך? פשוט אסור לי, אסור לי להאמין שהוא דואג לי.
"אה…" הוא חושב. מבטו מורכן, נעוץ באדמה. אנחנו יוצאים דרך סוג של רפת מסריחה ומגיעים לכביש. אנחנו מתחילים ללכת על הכביש, אז הרלגיים שלי כואבות פחות.
אני די בטוחה שאמרתי נו חסר סבלנות.
"את עושה מין צורה כזו עם השפתיים" הוא עושה סוג של עיגול, לא מסתכל עליי. הוא נראה מבוייש, נבוך… זה בגללי!
"אהא…" אני ממלמלת. מבינה שהוא לא ידבר איתי, הוא מובך ממני. הוא לא רוצה להיות לידי אלא עם כן אני שותקת ושוברת את הראש.
"ו… אמ.. משחקת עם זה" הוא אומר, מוציא כמה צלילים רנדומליים ולא הרמוניים.אני מחליקה על אבן וכמעט נופלת.
"את בסדר?" הוא שואל בשקט. אבל בשקט כזה של "אני-חייב-לההגיד-את-זה-בגלל-הנימוסים-המניאקים-וכדאי-שלא-תעלבי" אני נוהמת מין "אהא" כזה. אני רוצה לברוח ממנו. אני מפלצת.
ראיתי הוא מפחד לעשות שמהו עם כול איבר בגוף שלו, הוא רואה אותי כשאני מסתכלת עליו, הוא מפחד שאני אסתכל על השפתיים שלו ואדמיין…. לא. לא יקרה!
אני מתיישרת וממשיכה ללכת, ולאחר כמה שניות של שתיקה (מבורכת, מביכה, לא משנה לי) אני אומרת בשקט "אני שמחקת עם זה כבר הרבה שנים" אני מגחכת בשקט. הוא מחייך?
אבל לא. הוא עוקף אותי ברגע שהוא יכול, ורץ אליה.
אני מרשה לעצמי לשיר ולבכות הפעם. לשיר ולבכות. רק שהוא לא יראה. שלא יראה.
* * *
אני נכנסת אל בית הקפה בקוצר רוח, מחכה שהוא יבוא, עייני מחפשות אדם שמתאים לתיאור שהוא נתן לי: "שיער כהה בגוון של שוקולד מריר, כמו שאת אוהבת, לחיים נוחות קצת, עיינים בצבע כחול-אפרפר ומשקפיים חומים. לאב יו <3 דניאל4212".
אף אחד לא נראה כמו התיאור. וכבר עברה רבע שעה. אני נאנחת ומציצה שוב בשעון. מלצר ניגש אליי ושואל אותי מה אני רוצה, אמק=רתי שם של קפה רנדומלי והמשכתי לדאוג.
ואז הוא נכנס. לא היה לו שיער כהה, אלא בהיר. חום בהיר מאוד, העיינים שלו היו בצבע חום כהה, על גבול השחור, והוא לא לבש משקפיים. אבל משום המ האמנתי שזה הוא.
הוא עבר לידי ושאל בשקט "זו את?" אני מהנהנת. הוא מתיישב לידי ומזמין תה חם.
"ילנה678?" הוא שואל. אני מהנהנת במרץ. "דניאל 4212" הוא אומר ולוחץ את ידי.
אני נושמת עמוק ואז מבינה. עייני נפערות. "דניאל… דניאל עם האף המנומש?" אני שואלת. הוא מהנהן בגאווה.
"לא. לאלאלאלאלא!" אני צועקת. אני בלי כוונה הופכת את כוס הקפה, מפילה את הכיסא ורצה מישם. רצה מישם מבלי אפילו להסתכלת לאחור.
בלילה מתקשר אליי מישהו מחסוי.
"כן, זה אני דניאל, אז מה? מה הבעיה? תמיד רצית את זה לא? אני נותן לך את המ שרצית אזעל מגש של כסף, נו! תנצלי את זה!" אני חוסמת את פי וידי ודמעות יורדות מעייני.
"נו?" הוא שואל בקולו שלו "את תעני לי?" אני מורידה את הכף יש מהפה ואומרת.
"לפחות הייתי רוצה אחד שלא מפחד ללמד איך שורקים".
ואני מתנתקת