מאחוריי הקרוון

הוא מסתכל אל תוך עיניי.
איך הגעתי למצב הזה? אני נזכרת בילדה התמימה שהייתי, היצירתית ומלאת החיים, זאת שאהבה את כולם וכולם אהבו אותה.
כשהוא מנשק אותי, אני לא מצליחה לעצור את היפחה שעולה בגרוני, אך הוא לא שם לב.
חבריו מסתכלים, חבריו שהיו פעם גם ידידיי.
אני מרגישה את שפתיו המנסות בכוח לפתוח את שפתיי, את לשונו המנסה לחדור אל פי.
לבסוף אני נכנעת, פותחת את פי ונותנת לו את מבוקשו. חלחלה וגועל ממלאים אותי, מלווים את רגשות האשם.
הוא מסובב את ראשו ומחזיק את צווארי, מסובב את ראשי בתיאום לשלו. לשונו מסתובבת בתוך פי, בודקת, מגששת, אבל אני מרגישה משפת גופו שנמאס לו והוא רוצה יותר.
הוא מרפה לרגע מפי, אותו רגע בו אני חוזרת לנשום, אך מיד חוזר ודורש עוד. הוא משכיב אותי לצידו ומחבק אותי כמחווה רומנטית, וכל אותו זמן ממשיך לנשק אותי.
אני רוצה להתנגד אך מפחדת. מפחדת ממנו, מחבריו, מרגשות האשם שייתקפו אותי.
ליבי קופץ למשמע קול חברו המודיע, 'עבר הזמן'. הוא מחייך כנגד פי, ואומר לחבריו שהגברת רוצה עוד.
אני מנסה להתרומם לישיבה, אך ידו המלטפת את גבי מונעת ממני להתרומם.
הוא מנשק אותי שוב, ולי כבר לא אכפת. כל מה שאני רוצה זה שיפסיק כבר. מחשבותיי מתנתקות מגופי, ואני משתפת פעולה ללא התנגדות.
הצלצול נשמע, מחזיר אותי למציאות, ואז סוף סוף הוא מרפה.
בפי אני עדיין מרגישה את תחושת לשונו, את טעם שפתיו, ושוב נמלאת אשמה וגועל.
כשאני יוצאת מאחורי הקרוון, אני מסדירה את נשמתי ומחזירה לפני את הבעתם הרגילה, העליזה. אני כבר מרגישה פחד לקראת ההפסקה הבאה.