מוגנת?

השקט שלך מטריף אותי. למה אתה שותק!? אתה לא מבין שזה כואב?! למה!?…
אני מרגישה את הדמעות מכסות לי את שדה הראייה ומטשטשות אותו לחלוטין.
שטן, זה מה שאתה. אבל את זה אני חושבת. לומר את זה זה כמו להיזרק לתוך זרועות הגיהינום.
נשק אותי. כי רק על הנשיקות שלך אני חושבת, כל שעה עגולה, כל ליטוף, כל תחושה. פאק. אסור לי. אסור!!
אני שומעת את הצעדים שלך מתקדמים במעלה המדרגות.
עליית הגג שלי. המקום הבטוח שלי, יישרף בלהבות הזעם שבעינייך. אני נושמת עמוק ומסתתרת מאחורי עץ האשוח הישן שלא ברור מה הוא עושה פה.
טיפשה!!!… המוח שלי זועק. פאק, הכאב. אני מסתכלת על הדמות החשוכה שלך יוצאת מהחור בצורת הריבוע. אני מרגישה את החיוך שלך. אני מרגישה את הדמעות שלי.
ושוב, אתה עוטף אותי בזרועות הכל כך חמות שלך.
אני יודעת שאני בסכנה לא נורמאלית.
אז למה אני מרגישה מוגנת?