מה שניסינו להיות

זוכר את הימים האלה שהיינו בצבא באותו חור ביחד?
איך היית מחזר אחריי ואני כמו זבל במקום להגיד שאני
מפחדת להיפתח, הייתי מתעלמת ממך? זוכר?
ואיך התהפכו היוצרות אה?
כשעלית לקו ברמת הגולן והתנצלתי שלא אמרתי לך שלום כשעזבתם, אבל לפחות רצנו ביחד במירוץ . לפחות את זה הספקנו לעשות.
איך בכיתי לך שאני סוגרת את כל פסח בגלל איזו חיילת בלאי שרוצה לצאת מהתפקיד…
ואתה מספר לי על הפצמרים שיורים עליכם ובלב הייתי מתפללת שלא יקרה לך ולחברים שלך כלום.
איזה ימים אלה היו…
ימים טובים.
השתחררתי, אתה היית שנה לפני שחרור.
ופשוט התאהבתי בפשטות שהבאת איתך.
לא היופי הזה שלך, בפנימיות הזאת שלך.
הפעם אני חיזרתי אחריך.
היית ב17-4 בשכם, שבוז מהחיים, מה קשר עכשיו? למה עכשיו נזכרתי? למה בעיתוי הגרוע הזה?
אבל אף פעם לא היה לנו עיתוי טוב.
גם סיימת את זה ביום הכי מסריח בשנה.
פאקינג יום הזיכרון לחללי צה"ל, ששנינו שירתנו בצוק איתן, ,שסיפרתי לך שזה היום הכי קשה בשנה עבורי ושמאז יולי 2014 אני לא חוגגת ביום העצמאות כי לוקח לי שבוע להמשיך הלאה מיום הזיכרון.
אבל לפרידות אין אף פעם טיימינג מתאים ואולי עדיף לסיים ולא למשוך את זה, למרות העיתוי המעפן.

אני ראיתי איך הקשר שלנו דועך, את הקושי שלך, את הקושי שלי. איך שנינו סובלים ובמקום לקום, לעשות משהו, אמרתי לעצמי "יאללה שניפרד" ואחרי כמה זמן , כשהתסכול היה עובר, הייתי חושבת "קצת קשה, זה יעבור מעצמו".

הייתי ילדה בעולם של מבוגרים.
כל כך כועסת על עצמי שלא נלחמתי עלינו מספיק ושהיו דברים שיכולתי לעשות אחרת.
ואולי באמת אנחנו היינו יותר טובים בלהיות חברים טובים ולא בזוגיות כמו שניסינו להיות.