מוכרת ברכבת?

העברתי את כרטיס החוגר שלי במכונת כרטיסים. אחרי שלושה שבועות מטורפים חסרי מנוחה בטכני. הגיע הזמן לחזור הביתה. רק הבאסה שאני משרת כול כך רחוק מהבית, שהוא בבאר שבע. נסיעה של שלוש עד ארבע שעות עם החלפת רכבת.
העברתי את הכרטיס ברציף והתיישבתי בספסל. בספסל הרחוק יותר משמאלי ישבה בחורה,נראתה בגיל שלי. שפשוט…ישבה. לא נראו עליה אוזניות, לא פלפון. לא ספר ולא מראה. הייתה בלי משקפיים והייתה לבושה…לא הייתי משתמש במוזנח. כאילו לא אכפת לה.
היא לא הייתה יפה, והיא לא נראתה מכוערת. היא פשוט… נראתה עצמה.
אהבתי את זה.
לא הסתכלתי עליה יותר מדי, למרות שבהחלט הסתקרנתי. איך בנות בגיל שלי בלי פלפון ופשוט יושבות בספסל בלי מעש. מביטות במסילה בחוסר רגש?
בזמן שהסתכלתי קדימה שמתי לב שלפתע היא הזיזה את הראש ימינה,לכיוון שלי. ומסתכלת עלי כאילו אני לא יושב שם עשר דקות.
"כנראה לא שמה לב שאני יושב פה.." חשבתי לעצמי. הדקתי את המשקפי שמש לפנים שלי.
היא סובבה את מבטה חזרה למסילה. עדיין חוסר רגש.
לאחר חמש דקות הרכבת הגיעה. הבחורה סיקרנה אותי מדי.. אני חייב לדעת עליה עוד.
היא עלתה בקרון השני משמאל שלי. נדחפתי במהירות בקרון ופניתי שמאלה לכיוון שלה.
למזלי זה היה יום שלישי בצהריים. קיבלתי אפטר מיוחד של שבוע ולכן ברכבת כמעט ולא היו אנשים.
דילגתי במהירות שלושה קרונות ושמתי לב שהיא יושבת בקצה הקרון. עם שולחן קטן לשניים.
התיישבתי 3 מקומות מאחורייה. עם הגב אליה. לא צריך יותר מדי צומי כאן, רק חוקר קצת.
הרכבת המשיכה בנסיעה שלה. למזלי האוזניים שלי במצב מעולה ולכן אני יכול להקשיב לרעש הכי קטן. הקשבתי ושמתי לב שהיא מתופפת עם האצבע.
"אין לה סיבה לתופף אלא אם כן היא שומעת מוזיקה.." חשבתי. שמתי אוזניות בעצמי על עוצמה חלשה.
עלו עוד אנשים לרכבת במהלך מספר תחנות. לפתע נהיה צפוף. הפתיע אותי שהרכבת בשעות הצהריים תמיד מפוצצת אנשים.
לפתע היא עברה מולי במעבר. והתיישבה בכיסא מולי!
"…"
היא לא אמרה כלום. והיא לא יכלה לראות את העיניים שלי כי הייתי עדיין עם משקפי שמש.
אבל שמתי לב לעיניים שלה.
כמו שחשבתי לעצמי כבר אז בתחנה. חסרות רגש. חסרות אימפטיה.
היא מפחידה אותי.
היא הסתכלה עלי ככה במהלך כול ה5 דקות של השיר ששמעתי. כשנגמר השיר הפלייליסט נעצר.
החלטתי להסתכן. הורדתי את האוזניות לצוואר.
היא לא הנידה עפעף. היא לא הזיזה את הפה שלי,את האף שלה. את הרגליים את הראש. כלום. נאדה.
מפחידה כבר אמרתי?
לאחר כמה דקות היא קמה ןהלכה במעבר את כול מה שאני הלכתי בשביל למצוא אותה.
האמנתי שהיא בעצם אומרת לי "השתיקה שלי היא בגלל שעשית משהו. אני מציע לך לא לעקוב אחרי אחרת…לך יקרה משהו"
לא קמתי ולא עקבתי אחריה.
סיימתי את הנסיעה בתל אביב השלום. קמתי אחרי נסיעה ארוכה והמשכתי לעמוד ברציף בשביל לחכות לרכבת הבאה שלי.
היא לפתע הופיעה מאחורי. ונאמה.בקול קר:
"אני זואי בר. אנחנו היינו חברים ממש טובים ביסודי.אנחנו היינו דבק. ההורים שלנו לא הצליחו להזיז אותנו אחד מהשני. כבר אז התחלנו לישון יחד והיינו עושים הכול ביחד. לא היו לי חברים מלבדך וגם לא רציתי. חשבתי שאתה שלי וזה הספיק לי. היית אתה וזה התאים לי.
אבל לך לא. רצית לראות עולם וכבר אז אני זוכרת שאתה רצית רק להצליח ולתת מעצמך בשביל אחרים. הכרת עוד אנשים מלבדי אבל תמיד היית שם בשבילי."
"אה…" גמגמתי… תוקפת…
"שתוק". היא הסתכלה עלי במבט נזעם."אני מדברת עכשיו.
בחטיבה אתה התבגרת יותר. גלית את עולם הבנות והתחלת להתרחק ממני. לא מנעתי את זה כי ידעתי שאתה תזכור שאני תמיד כאן בשבילך כמו שאתה היית בשבילי
לא היה לך אכפת.
לא דיברנו שלוש שנים. עד כיתה י. התנגשת בי כשאתה מחבק את אחת הבחורות שידעו טוב טוב מה אתה שווה. אמרת "סליחה" והמשכת הלאה כאילו אני אוויר.
אני עוקבת אחרייך כבר מלא זמן ברשתות החברתיים. וראיתי שכתבת אתמול שאתה חוזר הביתה.
לקחתי בעצמי רכבת בבוקר כדי להגיע לתחנה שלך.בסוף הגעת וראית אותי. לא נראה שזהית אותי.
ואז ישבת בקרון שלי. ראיתי אותך למרות שאתה חושב שלא.חשבתי שזאת הדרך שלך לבוא ולחזור לדבר איתי.לשאול לפחות מה שלומי. אבל כלום…
נתתי לך עוד הזדמנות. התיישבתי מולך. עדיין כלום.
אתה." היא עשתה אצבע מאשימה והצביעה עלי . "אפס" עשתה אפס עם האצבע והאגודל "מאופס" היא הדגישה את האצבעות. "ואני בחיים לא אסלח לך. אני מקווה שלא תצליח בכלום כי אין לך לב לאנשים שאוהבים אותך."
היא הסתובבה ורצתה ללכת.
"היי!!!" אמרתי והחזקתי בידה. מאיפה זה נפל עלי?
"אל תיגע בי!!!" הסתכלה עלי במבט ארסי.
עזבתי אותה.
היא המשיכה ללכת.
היא לא נראתה לי מוכרת. מצד שני אני לא זוכר שום דבר מאותה תקופה.
בשבילי, היא הייתה בחורה,שנראתה בגיל שלי. שפשוט…ישבה.
חשבתי עם עצמי בזמן שהאנשים שעוברים דוחפים אותי משמאל לימין,
ורצתי אחריה.