מצטער על שעצב זה מה שאני גורם לה להרגיש

אנחנו נוסעים באותו כביש, הדמעות זולגות לה מהעיניים ואני מצטער על שעצב זה מה שאני גורם לה להרגיש.
מעלה לה זיכרונות מלפני שנה.. מסיפור ששמעתי רק פעם אחת אבל היא חיה אותו; כשהיא בוכה, כשעוצמת עיניים, כשהיא ישנה, כשאור מסנוור אותה, כשיורד גשם או כשהיא נוסעת בכביש ארוך.
עצוב לי שאני נותן לה לחיות את הרגע הזה שוב אך אין ביכולתי לעשות דבר/:
אני רואה אותה שעונה על מסעד הכיסא, מעיניה זולגות הדמעות בלי מעצורים, בהתחלה היא ניסתה להסתירן אך כשהבינה שאני מבחין היא פשוט שיחררה. היא מסתכלת דרך החלון, כביש אספלט שחור נמשך עד האופק, הגשם יורד בטיפות בגודל דמעותיה וזה נראה שהיא לא כאן. לא באמת. כאילו נשאבה לאותם רגעים נוראיים, רגעים כאלו שאתה מתפלל שלא יבואו לך בסיוטים..
האורות, הקולות, הרגשות, האשמה.. הכל צף בה, אני רואה את זה על פניה. הרגעים של הפחד וחוסר האונים כשהיא רואה את אהוב ליבה רגע אחרי שאמר לה שהוא אוהב אותה, שעה אחרי שהציע לה להיות אשת חלומותיו, מביט בה מפוחד ולוחש שיהיה טוב.. ואז האורות שסינוורו אותה. היא לא זכרה כלום מאחרי זה. כשהתעוררה בבית חולים אמרו לה שהוא איננו.. נהג שתוי נכנס בהם. הוא קיבל את המכה החזקה.. הוא לא שרד את זה, אמרו לה..
אמרו לה שהיא חזקה ועוד קלישאות אבל באותו רגע היא רק רצתה להצטרף אליו.
אשת חלומותיו, אה? רק בחלומות הכי רעים שלה היא חלמה אותו איתה מתחת לחופה.. וכשהתעוררה ראתה אותי, ובכתה.. כנראה שאף פעם לא אהיה מספיק בשבילה, בהתחלה חשבתי. לא הבנתי שאני כל מה שהוא לא היה. ההפך הגמור ממנו, רק כדי שהיא לא תצטרך להיזכר בו בכל רגע נתון.
באיזה שלב בקשר שלנו הבנתי שאיתי זה הרגעים היחידים שהיא מרגישה שמחה. מרגישה שמותר לה לחיות, שמותר לה להמשיך הלאה..
נכנסים לעיר והיא מתחילה להירגע. לוחשת שהיא מצטערת.. אני מרגיע אותה ואומר שזה בסדר, שהכל בסדר..
מצטער על שעצב זה מה שאני גורם לה להרגיש. עצב, אך גם הרבה שמחה.