משפחה ~פרק 37~

~נקודת המבט של קטיה~
*הרגשתי שאני נמצאת על משהו נוח,על מיטה. הרגשתי קצת כאב באזור הבטן,שמעתי דיבורים. פתחתי טיפה את עיניי,וראיתי שאני לא נמצאת בחדרי,או בכלל בפנימייה. ישר קמתי למצב ישיבה ופתחתי את עיניי לגודל מלא. ראיתי שכולם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהכוכבים. כל אחד מהם עמד לעשות משהו, אם זה לשתות, לאכול,לדבר,או לקום או להתיישב, הם ישר עצרו ברגע שקמתי."למה אתם מסתכלים עלי ככה?"שאלתי אותם כשעיניי עדיין פתוחות לרווחה."את לא התעוררת למשך שבוע. שבוע שלם רק ישנת"אמר גריי כשבעיניו פחד,אך על פניו בלבול. הסתכלתי לרגע על לוח השנה. ה-28 ליוני. פתחתי את עיניי לרווחה, אני פספסתי את יום ההולדת של המשפחה שלי. "קטיה, תנשמי רק התעוררת,אני מבין שפיספסת, אבל הלכתי ושמתי פרחים בקברים"אמר לאו מנסה להרגיע אותי. ראיתי את הטלפון שלי על השולחנון הקטן,וראיתי שאני בבגדים רגילים. לבשתי מהר נעליים ויצאתי בריצה מהחדר שהייתי בו.זה היה אותו בית חולים שאריק היה בו. הסתכלתי על מספר החדר. ראיתי שזה אותו מספר. דמעות התחילו לעמוד בעיניי,רצתי מהר מהבית חולים, כשאני עוברת ליד המזכירה. כשאני רואה אישה שדומה לאליס, ועל התגית השם רשום אלינור סמית'.יצאתי מהבית חולים הולכת לתחנת האוטובוס. הייתי צריכה לעבור מעבר חצייה, ומכונית כמעט פגעה בי,הפעם היא לא נגעה בי,ראיתי מבפנים גבר מבוגר שדומה למייק,מאחורי החלון היה רשום מרטין ארמסטרונג. הגעתי לתחנה האוטובוס, ראיתי שמה אישה יחסית צעירה,ראיתי שהיא בעלת אותו גוון של העיניים של גריי,היא הזכירה אותו נורא,היא דיברה עם מישהו והזכירה את שמה,מרייה ג'ונס,אך הגיעה אוטובוס והיא עלתה עליו.עליתי אחריה, וראיתי שהנהג היה דומה לאריק,היו מאחורי אנשים אז המשכתי ללכת.התיישבתי על יד עדן החלון, וראיתי מישהי שדומה לי, הולכת עם מישהי שהזכירה את תווי פנייה של קורטני. כשהגעתי לתחנה הקרובה של בית הקבר,ראיתי שמה נערה עם שיער שחור ועיניים כהות, אך היה נראה שהן אדומות,היא רצה וצחקה כשמישהו רץ אחריה גם צוחק, הוא היה דומה באופן נוראי לאיאן.הגעתי לקבר, ועמדו שמה שלושה אנשים. הם הסתובבו אלי בחיוך חם.אמי,אבי ואחי. הם הסתכלו עלי בפנים שמחות. ואז הלכו.פשוט התחילו ללכת ליציאת בית הקבר. לא עשיתי דבר.ומלאך בוכה הסתכל עלי.אך התעלמתי מימנו, פגשתי הרבה אנשים, שאחרים לא יכולים לחיות בלעדיהם,אך לא עשיתי דבר.המשכתי ללכת,המשכתי להתעלם. אך לא הקשבתי אף פעם למה שאמרו. המשכתי בדרכי ולא הקשבתי להם. בהצלחה קטיה*
פתחתי באיטיות את עיניי,וראיתי שמישהו יושב לידי,סובבתי את ראשי וראיתי את מייק ישן.פתחתי את עיניי טיפה יותר, טיפה התרוממתי,ומתברר שהערתי אותו."קטיה?"שאל ופתח את עינייו עוד יותר."כן,מה קרה?"שאלתי והסתכלתי על המקום שהייתי בו. "את בבית החולים, לא היית בהכרה שבוע"אמר שמח,מכך שקמתי. "מה התאריך היום?"שאלתי אותו."היום ה-28 ליוני.לאו אמר לנו כבר את הכל.הם הלכו לקנות פרחים ולשם בקברים שלהם,ואני נשארתי לכל מקרה אם תתעוררי"אמר עם חיוך קטן."מה קרה לי?" שאלתי אותו."לפני שבוע מכונית פגעה בך,וזה היה חמור מתברר. וזה מזכיר לי"אמר וקם לכיוון תיק והוציא משמה דף מקופל. "הינה" הגיש אלי.לא שאלתי,לקחתי את הדף ופתחתי אותו.ראיתי שזו הצוואה של הורי, מהעורך דין שלהם."מתברר שהעורך דין שלהם פגע בך"אמר בצחוק עצוב.הייתי מבולבלת מהמצב,אבל הסתכלתי על הנייר.ראיתי שכל הסכום שהיה אי פעם להורי,שייך לי,וכל הדברים ששמרו במקומות שונים,שייך לי."מה יש שמה?" שאל והסתכל על הדף,ואז היה מופתע כמוני."לא ידעתי שלהורים שלי יש את כל זה"אמרתי בשוק,ושמחה."רגע איך תקבלי את זה לא הבנתי?" שאל טיפה מבולבל."אני זוכרת יש לי חשבון בנק,אז הכל לשמה,והחפצים לפנימייה כנראה" אמרתי עדיין שמחה מהחדשות הללו. אך כאב באזור הבטן הרס לי את השמחה."את בסדר?" שאל כשמנסה לעזור לי להשכב שוב."לא אני סתם סובלת מכאבים"אמרתי לו בציניות. "מצטער"אמר טיפה צוחק."הא לעזעזל,הפגיעה הייתה עד כדי כך נוראה?"שאלתי אותו כשזה הכאיב."הרופאים אמרו שזה יכל להרוג אותך בכלל,מינימום לשבור את הצלעות.בנס גמרת עם פצע גדול בבטן"אמר כשידיו שלובות והוא נשען על הכיסא."אתה יודע,כיסאות זה כדי שישבו עליהם ולא ישענו"אמרתי אליו בציניות."נוח לי ככה,אז מה זה משנה איך אני משתמש בזה?" שאל צוחק."כי בשביל זה עשו כיסאות שישבו עליהם!"אמרתי אליו חסרת רעיונות.והוא צחק צחוק מתגלגל, שגרם לי גם לצחוק."את משהו"אמר והסתכל על החלון."ואתה דביל"אמרתי אליו עדיין קצת צוחקת,והוא פלט צחקוק וחייך חצי חיוך.