משפחה ~פרק 38~

אחרי כמה דיבורים כולם כבר בגיעו."קטיה!התעוררת!"ליל הכריזה בשמחה ובאה מהר ומחצה אותי בחיבוק,וכך עשו כולם בקבוצה אחת,ואני צחקתי. "איך את מרגישה?"שאל אותי אדמונד מחייך. "הבטן קצת כואבת,אבל אני בסדר"אמרתי עדיין קצת צוחקת. "אבל למה רצת בכביש?" שאלה אותי קורטני כשעצב בעינייה,אך היא עדיין חייכה."עזבי,זה לא עיניין שאני רוצה לדבר על" אמרתי עם עיניים עצומות מנסה להרגע.האדיוטים הללו עשו לי את הגיהנום בחטיבה ובתיכון,כי לא הסכמתי לעשות מה שאמרו. "קט'…"לאונרד אמר אלי כששמעתי עצב בקולו."זה בסדר,סתם אידיוטים מהתיכון" אמרתי בביטול עם חיוך מאלץ."אז היה שווה לבזבז עליהם כמה זמן"אמר אדמונד ופרק את אצבעותיו,שזה השמיע קול שבירה בכל החדר. "הא?" שאלתי אותו מבולבלת. "אני, אדמונד לאו וליל כיסחנו להם את הצורה"אמרה קורטני קצת צוחקת. "לו לא היית גוססת על המדרכה כולנו היינו שוברים להם את הצורה"אמר מייק מגחך."איפה אליס וגריי?"שאלתי כששמתי לב שהם לא בחדר."הם במזכירות.נו אליס במזכירות וגריי מדבר עם רופאים שמכיר טוב"אמר איאן בהרמת כתפיים ואכל."מתישהו אתה לא תאכל?"שאלתי אותו בזלזול אך צוחקת.ראיתי לשבריר שנייה עצב בפניו,אך הוא מהר חלף לאושר."לא"אמר צוחק וממשיך לאכול."טוב,אני הלכתי לבדוק מה מצבך,אז אלך לרופאים" אמר מייק ויצא מהחדר. "אני אלך איתך" אמרה ליל ויצאה איתו.הבנתי את המצב."אני וקורטני נלך להביא משהו לאכול, להביא לך?"שאל אותי אדמונד כשקם."משהו מתוק לשתות ולאכול" אמרתי בחיוך קטן."אז לפי מה שאני מבינה,אתה אומר את הסיפור שלך"אמרתי אליו בחיוך מאולץ."הם חשבו שהגיע הזמן להגיד לך.אם את לא רוצה אז אני לא מכריח אותך"אמר בהרמת ידיים."לא זה בסדר,אני סקרנית אם לומר את האמת."אמרתי אליו בחיוך קטן."טוב,אז ככה. בתור ילד, הורי שנאו אותי.הייתי מיותר בשבילם"אמר והסתכל על פינה בחדר וניסה להזכר."והם לא הביאו לי אוכל או משהו,אז בקיצור הם הרעיבו אותי למוות.אבל עבדתי, כי הייתי גבוהה ונראתי בוגר לגילי.ואז היה לי כסף.וככה קניתי אוכל.ואז אחרי זמן ממושך ברחתי מהבית.הם כהרגלם לא שמו על זה,וכנראה הם נפתרו ממשהו שהיה להם בבית.הם ניפטרו ממזיק"אמר בארסיות וראיתי כעס בעינייו."ומישהו הסכים להשאיר אותי אצלו בבית.ועבדתי יותר ויותר, כשהייתי רק בן 13 או 14. ויכולתי לממן לעצמי בית ספר.איך שהוא,הייתי גאון.ותמיד ישבה לידי נערה יפייפיה,שתמיד צחקה.בגלל מצבי הגרוע הייתי קשה,הייתי חסר לב,כלפיה אפילו. אבל למרות זאת,היא תמיד הייתה לידי מחייכת.לא ששנאתי אותה,פשוט אף פעם לא הייתי מאושר. אבל היא,אפילו כשהייתה מקבלת נכשלים עדיין הייתה עם חיוך על פנייה.בחורף היא תמיד הייתה הולכת עם צעיף אדום ובוהק. תמיד הייתי לידה בבית הספר ובזמן שהלכנו מימנו או אליו.היא תמיד צחקה וניסת לעודד אותי,אך לשווא. לפעמים היא עשתה אוריגאמי של ציפורים מהמבחנים הנכשלים שלה,והייתה אומרת שנכשל הוא כמו ציפור,הוא פשוט צריך לעוף, ואז הוא לא יפריע.מידי פעם שאלתי אותה למה היא תמיד שמחה.היא ענתה לי שזו תאוריית השמחה שלה.שאלתי מה היא,והיא ענתה שזה סוד"אמר וראיתי אותו מחייך חיוך כשהסתכל על הרצפה."אתה חיבבת אותה"אמרתי בקול חלש עם חיוך קטן על פניי. "כן,אבל זה הגיע למקום שלא רציתי.גיליתי שהורי חיפשו אותי,ותבעו את מי שנתן לי בית ואוכל,כשהם לא היו מביאים לי אוכל או מים,ואז חזרתי אליהם.שוב התחלתי לגווע ברעב.ובאותו יום כשגיליתי שאני חוזר אליהם,הייתי רע אליה.כשהיא נסתה לדבר איתי ותפסה את ידי,העפתי את ידה בחבטה ואמרתי לה שתעזוב אותי לנפשי בארסיות,והמשכתי ללכת למקום שהרעיבו אותי בו. וביום הבא,הגעתי הכי ראשון לכיתה,וראיתי שני ציפורי אוריגאמי. פתחתי את הראשון,והיה בו את הנכשל האחרון שקיבלה.ואז את השני.היה שמה מכתב.היא רשמה לי את תאוריית השמחה שלה. ורשמה מה כדי לי לעשות כדי להיות שמח"אמר,וחיוכה לאט לאט ירד."היא אמרה לי פשוט לאכול,ותמיד לחייך,לא משנה עד כמה המצב גרוע"אמר וסגר את עינייו כשחיוכו ירד לגמרי. "היא מתה?" שאלתי,אך ידעתי את התשובה."היא התאבדה.ממש בבית הספר. יכולתי רק לזכור את חיוכה שתמיד היה"אמר עדיין עם עיניים סגורות.אך אני חייכתי אליו,וכשפתח את עינייו שם לב אליו."למה את מחייכת?"שאל מבולבל. "שאחרי כל מה שעברת, שיש לך תאוריית שמחה,ואתה יכול לחייך."אמרתי והשפלתי את מבטי קצת מגחכת, וידעתי שהוא גם מחייך, החיוך שלו אף פעם לא מוצלח,אבל זה חיוך.