משפחה ~פרק 42~

התעוררתי הפעם בבוקר,וראיתי שהחדר ריק.חוץ ממייק."איפה כולם?"שאלתי אותו.מתברר שהוא לא שמע שהתעוררתי,ונרתע כששמע את קולי."הם הלכו ללאו.שכחת שעזרנו לו לנקות את כל המקום?עכשיו הוא מוכר שמה"אמר כשהתקדם אלי. "אה נכון,זה ברח לי מהראש שניקינו אצלו"אמרתי בעודי קמה למצב ישיבה. "נו,אז היו סיוטים?"שאל כשהתיישב על כיסא מולי. "לא,ישנתי בסדר,לשם שינוי"אמרתי מחייכת."רואה,אמרתי לך שאם פשוט תזכרי בדברים הטובים הכל יהיה טוב יותר."אמר אלי בחיוך. "מייק,למה דווקא אתמול אמרת לי שאתה מחבב אותי?"שאלתי והסתכלתי עליו. "כי רק אתמול היה לי את האומץ." אמר כשנשען על גב הכיסא.שתקתי כמה דקות."הא,אף פעם אני לא אבין אנשים"אמרתי כשאני רוכנת את ראשי. "מה זאת אומרת?"שאל קצת צוחק."לא משנה"אמרתי והרמתי את מבטי."נו,תגיד"אמר כשקם מהכיסא ונעמד מול מיטתי,ואז נשען על המזרן."קשה להסביר" אמרתי והרמתי את עיניי אליו."הכל אפשר להסביר, בדרך אחת או אחרת"אמר כשהסתכל חזרה בעיניי. "פשוט,אנשים מתקרבים אלי, למרות שהם יודעים מה קרה"אמר עם עיניים נפולות ואז שוב הרמתי אותם. "מה זה קשור?"שאל מבולבל. "אנשים שאהבתי,שהתקרבתי ונפתחתי אליהם, מתים.ואלו ששונאים אותי,נהנים כל יום מחייהם"אמרתי עדיין עם עיניים נופולות."את חושבת שאת מזל רע לאנשים?"שאל,ואני הנהנתי. "קטיה" אמר,התכופף לגובה עיניי,ושם את ידו על לחי. "את לא מזל רע לאחרים.קרה מה שקרה.זו לא סיבה בשבילנו פתאום לנטוש אותך."אמר והסתכל עמוק בתוך עיניי."וחוץ מזה,כל המקרים הללו,לא היית קשורה אליהם.הם לא קרו בגללך,אלא בגלל טעונות"אמר עם חיוך קל."הלוואי ויכולתי לעזור לכם כפי שאתם עוזרים לי"אמרתי עם חיוך מצטער."זה בסדר,תעזרי לנו יום מין הימים"אמר בחיוך משועשע."למה החיוך הזה?" שאלתי מחייכת בעצמי."תנחשי"אמר עדיין עם החיוך.אך לא עניתי כי הנשיקה ביני לבין מייק התחילה כבר.בחיים שלי לא חשבתי שאני יהיה חלק מהתמונה הזו. הרגשתי איך אושר עובר בגופי,אך באותה מידה גם חום.כשהתנתקנו,הסתכלו לשנייה בחיוך רחב אחד על השני,עד שמשהו נזרק על מייק והוא נפל לרצפה,הסתכלתי הצידה וראיתי את כולם צוחקים,וליל טיפה עצבנית."ולי לא אמרת?לאחותך לא אמרת על מערכת היחסים שלכם?"שאלה ליל כשהיא התקדמה אל מייק."מעניין למה באמת לא אמרתי" אמר בציניות כשקם טיפה עצבני,כשליל עדיין מסתכלת עליו בפנים כעוסות."לילי,לא נראה ככה מאחלים על המערכת היחסים החדשה" אמר לאו עדיין צוחק.בזמן שלאו,לילי ומייק רבו,התקדמו אלי האחרים."הא,לקח לאידיוט הזה חצי שנה להגיד לך,מזל טוב"אמרה קורטני צוחקת וחיבקה אותי."אני שמעתי את זה"אמר מייק לרגע."יופי גאון, אבל עוד מעט לא תוכל לשמוע"אמרה קורטני בציניות." מצאה דרך לברך אותכם"אמרה אליס בייאוש וציניות."יכל להיות גרוע יותר" אמר אדמונד כשהתיישב על הכיסא."נו,זו ליל שלנו" אמרה קורטני עם חיוך מייואש."איפה גריי?"שאלתי את אליס."הוא הלך לרופאים לדעת מתי משחררים אותך.אולי הוא היה כאן רופא,אבל אין לו זכות להוציא אותך מפה"אמרה מחייכת חיוך קטן. "אוי,כמה זמן אתם יכולים לריב?" שאל איאן כשקם ממקומו."תודה"אמר מייק כשקם נורמלי עצבני. "לפחות תיהיה שמחה בשבילם"אמרה קורטני אליה."אבל למה הוא לא אמר לנו?"שאלה כשהיא התיישבה על הכיסא."כי כנראה הוא לא רצה להגיד כשקטיה ישנה"אמרה אליס."טוב" אמרה בסוג של אי רצון."הא,פעם ראשונה שהיא הודת שטעתה"אמר מייק בשקט כשהתיישב לידי."נראה לי בתוך תוכה היא שמחה,היא פשוט לא רוצה שתנצל את זה"אמרתי אליו עם חיוך ציני.ראינו דלת נפתחת וגריי ניכנס לחדר."אמרו שאת יכולה להשתחרר עוד שעה.הם רק צריכים לעשות רישומים"אמר גריי בחיוך,ואז ראה את המצב שהיינו בו."מה פיספסתי?"שאל כששמט את כתפיו."אה,מייק וקטיה זוג"אמרה קורטני לא בטוחה בעצמה."הא?"שאל לרגע,כשגופו לא זז.אני ומייק הסתכלנו אחד על השנייה,ואז על גריי והינהנו ביחד."אה,מזל טוב"אמר וישר את גבו."רואה?ככה צריך לברך אנשים!"אמר מייק עצבני לליל."הכל מאהבה"אמרה עם חיוך ציני וגלגלה את עינייה."בואי קטיה,את צריכה ללבוש בגדים נורמלים אם את כבר יוצאת." אמרה קורטני והקימה אותי ומשכה אותי לחדר האמבטיה. היא הביאה לי שורט טיפה ארוך מהרגיל, וגופייה שחורה.התלבשתי ולבשתי את הכפכפים שלבשתי מקודם.קורטני הושיבה אותי על מכסה האסלה, ואז התחילה לסרק לי את השיער בקושי. "אי! קורטני את מכאיבה!"אמרתי לה בקיטור."את יכולה להאשים אותי? לא היית בהכרה למשך שבוע,השיער התבלגן לך כמו לא יודעת מה.אני לא רוצה שתצאי כשתיראי כאילו יש לך קן ציפורים על הראש." אמרה מנסה לסרק יותר בעדינות.אחרי זמן די קצא של סבל היא סיימה לסרק לי את השיער."אספת הרבה קשרים"אמרה כשהיא הוציאה את כל השיערות מהמסרק. "תלשת לי חצי מהראש"אמרתי לה בקיטור כשיצאתי מחדר האמבטיה. "לקח לכן זמן"אמר אדמונד בקיטור וקם ממקומו כמו האחרים כדי שנצא."נסה אתה לסרק את השיער שלה,הוא מלא קשרים"אמרה קורטני מאשימה אותי."אני לא אמרתי לך לסרק לי את השיער"אמרתי אליה בעצבים כשיצאנו מבית החולים."השיער שלך באמת היה מבולגן"אמר מייק כשהתקדם איתנו ליציאות בית החולים. "אוי שתוק אתה גם כן" אמרתי עצבנית,ודחפתי אותו.המשכנו ללכת לכיוון הפנימייה כשאנחנו או רבים או צוחקים.