נישואים אריסטורקטיים- חלק שלישי, הלפני האחרון

תחילה פתחתי המעטפה בזהירות, משתדלת לא לפספס לא פרט אחד. הוצאתי משם מכתב, דף תכלכל, המלא בדיו כחולה, שהתמוססה פה ושם, לא רציתי לדעת למה. אבל לרגע צצה בראשי המחשבה שאולי אכן, פייר בכה עליי. בכה שניתקע עם ג'ינג'ה כזו. קול בראשי לחש בשקט, בקול מפתה ששמעתי רק אצל פייר, ברגעים שהיה עצוב, ונימת קולו הייתה נשמעת כמתחננת, ותמיד זה היה שובה אותי. לוקח אותי אל עולם אחר. היתי מתמסרת לכול. הוא היה אני ואני הייתי הוא. הקול זימר שפייר בכה על כך שפיספס אותי. שהחטיא את המכה ונפסל, וקיבל מקום שני, ולא מקום ראשון. ידעתי כמעט בוודאות שזה לא נכון.
" בואו נגמור עם זה" מלמלתי לעצמי, הקולות המזמרים בראשי השתתקו סוף סוף.
" תודה" מלמלתי. התחלתי לקרוא בקול רם, לעצמי. לא היה אף אחד בבית. אחותי אצל חברה שלה, אבי ואימי עובדים. וכולי.
" ל- שארלוט רשלייה היקרה.
הינך מוזמנת לחתונת הזוג המאושר: פייר ברונטה וג'קלין טורון.
החתונה תיערך כנשף מסיכות, אנה בואו מחופשים בתחפושות כול העולה על רוחכם.
הטקס יהיה חילוני ודתי כאחד.
החתונה תיערך מחר, בשעה 17:00 ותיגמר למחרת בבוקר.
החתונה תיערך באולם הנשפים של אחוזת האוורת'.
בתודה מראש, ובצפייה להגעתכם,
הזוג המאושר.
ג'קלין,
ופייר.
נ.ב: בסוף החתונה תיערך הפתעה לכולם. "

קרעתי את המכתב בכעס.
" הם מעיזים לקרוא לעצמם " הזוג המאושר?!" מה?!" הסתכלתי על החתיכות הקטנות שהשארתי על הרצפה מהמכתב המסכן, אשר סך הכול עשה את עבודתו, התחלתי לאסוף, שפופה את כול החתיכות הקרועות והקטנות, שהיו מפוזרות על ריצפת הפרקט.
ההתנהגות הזו לא אופיינית לי, לא ידעתי מה נפל עליי, השד השתלט עליי, שתת משהו ביום הקודם? ניסתי להיזכר.
צילצול פעמון הכניסה קטע את מחשבותיי.
חברה שלי, דיאנה, קיפצה במקום. מול הדלת, מצלצלת בפעמון בנפש נסערת, זה נראה משעשע, היא רצה שניי רחובות בכותונת לילה תכולה ומתוקה, מעוטרת בכוכבים. שיערה הבלונדיני- שטני היה פזור על גבה, והתנענע אנה ואנה בעוד שהיא קופצת. בהחלט משעשע. עמדתי במדרגות, מנסה למצוא את דיאנה המאופקת והחכמה, שבחיים לא תצא יחפה לבושה בכותונת וללא תסרוקת הולמת לרחוב, ותרפץ ותצלצל בפעמון שלי יותר מפעם אחת. עכשיו היא צלצלה כול שנייה. אחרי כמה דקות של צחוק, לא יכולתי לסבול את קול הפעמון שמצלצל, "דלין, דלן!" ככה קול הזמן. קול מתכתי ומזוייף, כול שהזכיר לי פעמוני כנסייה, כנסייה הזכירה לי חתונה, חתונה הזכירה לי…
פתחתי את הדלת בכוח. דיאנה קיפצה, עייניה פעורות, והיא מחבקת מעטפה סגולה. " אוי ויי…" אמרתי בשקט. היא קיפצה פנימה, עלתה במדרגות ונכנסה אל חדרי הקטן.
היא צרחה צרחה ארוכה אך מדויקת. כיסיתי את אוזני אך גם זה לא שיתק את הרעש. כיסיתי את פיה של דיאנה בכוח. עד שהיא התייאשה והפסיקה לצרוח. הבל הפה שלה הפסיק להגיע אל פנים ידי, אז הורדתי את את היד מפיה, היאפתחה אותו שוב, אבל הפעם בכדי לדבר.
" קיבלת?" שאלה, נסערת ונרגשת.
"כן…" אמרתי באדישות.
" את לא מתרגשת?!" שאלה.
"את לא ידעת ש…." אבל השתתקתי. היא באמת לא ידעה שאני ופייר, שהיה בן 20 ביחד. היא ל ידעה.
" מה לא ידעתי?" שאלה בסקרנות.
" כלום, לא משנה" הסטתי את שיערי אל מאחורי אוזני, וסובבתי את פניי אחורה. שלא תראה את הדמעה שנקוותה בעייני החומה והכהה. הלרוב אדישה, ללא רגש. עכורה.
" את תבואי?" שאלה.
"לא יודעת……. אני חושבת ש…" אבל דיאנה קטעה אותי.
" יופי, אני הולכת לבחור תחפושת, למה את מתחפשת?" שאלה. טוב, עם כבר נגררתי לזה, אז בסדר.
ואני ידעתי למה אני אתחפש.
***
אני ודיאנה נסענו באותה הכרכרה, היא התחפשה לברבור. שמלה צחורה כשלג, פרוותית וקלילה כנוצה נחה על גופה הכחוש והרזה מידי, ברפיון ובחן. עייניה היו מאופרות קליל, וראש ברבור נצץ מבין שיערה ההגלי והבהיר.
" אני לא מאמינה שהתחפשת דווקא לזה!" כול הנסיעה הפלאה מהתחפושת שלי. ונזפה בי שלא גיליתי לה על כך קודם.
" הרגעי מיד! עוד מעט תוכלי להשתגע עם אחד הבחורים שפייר הזמין או דבר מה אחר, אך פה אנחנו אמורות להתנהג בהתאם לבנות המעמד הגבוהה" דקלמתי את מה שאימי אמרה לפני שהלכתי, כשהייתי כול כך להוטה לא ללכת. אימי לא הוזמנה, וזו היה הנשף הראשון שלי. עדיין הייתי בהלם מכך שהם מתחתנים והכול. אבל משום מה.. התחלתי פחות לשים על זה. לא היה לי אכפת, שיתחתן עם הג'קלין הזו. לא נורא, מתמודדים. אולי תצמח משום מקום תועלת לזיווג, וצרפת תהנה מעינוגים ומעוד וודקה משובחת. השטן יודע.
דיאנה הסתובבה אם גבה אלי ועם הפרצוף היפה והמאופר למשעי שלה לחלון. אחוזתו של פייר נראתה במלוא הדרה, זוהר באותו הלילה. הלילה הכי מאושר בתולדות אחוזת האוורת', אחוזתו של הברון, אביו של פייר. באותו הרגע משום מה הציק לי שהוא כזה, עשיר כזה, עם נפש עשירה לא פחות, אבל עדיין. הוא עשיר. ומי יודע מה הכסף של ג'קלין עולך לגרום לו.
" ואו" מלמלה דיאנה, יצאנו במהירות מהכרכרה, נעלי העקב שלנו נוקשות על המדרכה הלחה.
" קר לי" אמרה דיאנה. שמלתה הייתה לא עבה מספיק בשביל החורף. גיחכתי. " לא היית צריכה לבוא בכותונת לילה" אמרתי, אבל בכול זאת נתתי לה את מעילי.
נשמת עמוק.
ונכנסתי להווארת'