נישואים אריסטורקטיים- חלק שני, אני מאריכה, נשאר עוד חלק אחד….

ביום בהיר, בעודי לבושה בכותונת לילה ורודה, שמעתי את הדוור, מצלצל בפעמון אופניו, כמבקש שארד, כמו בכול בוקר אצלינו. אותו הלילה הנורא, שאירע סך הכול שובע לפני כן, היה תבוע טרי בראשי,מסרב לצאת, מקובע בדבק. דחקתי יותר ויותר את פייר, שיפסיק לחפור. עבר. העליתי חיוך רחב על פרצופי, וירדתי אל תיבת הדואר האדומה, עלייה כתוב בכתב עקום:" משפחת רשלייה". הדוור צפר בשנית, ברגע שפתחתי את הדלת, יצאתי אל הגינה היפה, מלאת הדשא שליטף את בירכי, הפרחים הצבעוניים שאני, ו.. הוא… רצתי מישם, אל הדוור, הוא נישען על דלת התיבה, וציקצק בלשונו.
" את לא רוצה לדעת מה מחכה לך שם" אמר בקריצה. המדים הכחולים שלו היו בוהקים מידי לטעמי תמיד, הכובע שלו ישב על שיערו החום- חסר ברק בזווית " מגניבה" כביכול, אבל הוא רק הדגיש את השיער המכוער וחסר הברק והמשעמם שלו.
" נו, תגיד מה יש שם?" חייכתי, ובמהירות הבזק פתחתי את התיבה.
הדוור עלה על אופניו ואמר: " בעיה שלך, הכתף שלי כאן, עם תצטרכי." הוא לא זז, מחכה שאני אעיז להסתכל לתוך התיבה.
" נו? קדימה! יש לי עוד דואר לחלק!" אמר בעדינות מזורזת, אך באמת ראו שהוא דואג. הוצאתי את המכתבים ופרסתי אותם כמו על שולחן קלפים.
" חשבונות, חשבונות, מיסים- איזה חידוש!, חשבונות, עוד חשבונות ו…" באותו הרגע נדמתי. מעטפה סגולה ועלייה כתוב: " הינך מוזמנת לחתונה של ג'קלין ופייר, הפרטים בפנים ;)" לא נראתה מזהירה. הנחתי את ראשי בחבטה על תיבת הדואר.
" היי? הכתף שלי כאן" ניגש אליי הדוור, הרמתי את ראשי ואז הנחתי אותו באותה החבטה על חזהו, ודמעה אחד ירדה במורד לחיי, הסמוקה, אך החיוורת.
" הכול בסדר" לחש, מלטף את שיערי השחור הבוהק. שפתיי השתרברבה החוצה, והדמעות התחילו לזלוג.
הדוור אחז בכתפיי וסובב אותי אליו, מטלטל, מנסה להפסיק את ההיסטריה שתחילה להשפיע עליי, ופרצופי המאדים כנראה העיד על כך.
" די! הכול בסדר!" הוא אמר לי, חיבק אותי בחוזקה, נשק למצחי, עלה על אופניו ונסע הלאה, משאיר אותי לבד. באותו הרגע נזכרתי, איך כשהיינו קטנים, אני, וג'ון (הדוור) היינו החברים הכי טובים. שיחקנו יחד, רצנו יחד, ואז, לפני שנתיים ( כשהו היה בן 17, ואני 16) הוא עבר לאנגליה, ללמוד דוורות, מה שהצחיק אותי, כי לשם מה צריך ללמוד מקצוע כזה? עם כול הכבוד שלי אליו, חשבתי שהוא הולך על קרייירה הרבה יותר שווה ועיסקית ולפחות ששוה לו. לא כזה של לפלפים, כזו של כאלו שאין להם כוח לכלום. אך הוא, כאילו צופה חזונות, אמר שזו אומנות, להכניס את הדואר לתיבה החמודה. הזכרתי לו שזו דרך להכיר בחורות, אבל הוא שאני מספיקה לו. חמוד קטן. ואז הוא פרח לשנתיים, וחזר לא מזמן, ממש את לימודיו הקשים. הידידות בינינו לא תאחתה לחלוטין, אך עדיין, טוב שיש אחד לעת צרה.
עליתי הביתה, לא משתוקקת כול כך לפתוח את המעטפה הסגולה, שנראתה כאילו מאושרת מידי, טובה מידי. לא יכולתי ככה. זרקתי על הספה את החשבונות ואת המיסים שלא שלחו לנו כבר שנה, ועליתי במדרגות הפרקט אל חדרי הקטן, הסגלגל והיפה. הם בחרו את המעטפה במיוחד בכדי לפגוע בי. בוגר במיוחד מצד הג'קלין הזו.
פתחתי את המעטפה