נשיקת המוות שלי

השמש קפחה מעלינו והאירה על השדה הפתוח. ראשי נח על רגליו של סת' מתחת לצילו של עץ אלון זקן. סת' העביר את ידו בשיערי בעודו עוצם את עיניו ומשעין את גבו על העץ.
"עד מתי אנחנו נסתיר את זה?" שאלתי במרמור ותלשתי שערות דשא מהאדמה.
"את צריכה לומר לי," השיב בקצרה. "אלו ההורים שלך שמתנגדים לכך שנהיה יחד."
"אני יודעת, והם בחיים לא יסכימו לי. לא אחרי מה שהם שמעו עלייך כשזה בעצם לא נכון. אני לא מבינה למה הם לא מאמינים לי, למה הם כל כך מתנגדים לזה."
"אני בטוח שיש להם את הסיבות שמוצדקות בעיניהם," אמר בניסיון להרגיע אותי. "בכל מקרה זה לא ישנה את הרגשות שלי כלפייך."
"אני יודעת." הבטתי אל תוך עיניו הכחולות שנפקחו וחייכתי חצי חיוך. לאחר מכן דיברתי בקול רציני. "קשה לי לשקר להם."
"אם את מרגישה כך פשוט לא ניפגש יותר בסתר."
"לא!" אמרתי והזעפתי פנים. "למה נראה לך?! אני פשוט אומרת שאני מפחדת שההורים שלי יתפסו אותנו יחד ואז…" לא השלמתי את המשפט כי לא ידעתי מה להשלים. ההורים שלי מסוגלים לעשות הכל. במיוחד אם זה קשור בי ובסת'.
"תפסיקי לדאוג," אמר ונתן לי כמה מכות קטנות על הראש עם כף ידו. "את כל הזמן נמצאת במצב של לחץ ופחדים. את לא מבינה כשאת איתי את צריכה להיות רגועה?"
נאנחתי. "בסדר. אני אהיה רגועה לשארית היום."
בהמשך הזמן שלי יחד איתו, הוא משך אותי לקום ולרוץ אחריו בשדה. ידעתי שהוא מנסה להעלים את החששות שלי וזה באמת הצליח. התחלתי לצחוק וליהנות ולשכוח מכל הדברים שעליהם חשבתי.
הוא נפל על הדשא, ואני אחריו. הבטנו אחד על השנייה, זה לצד זו. שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו ועצמתי את עיניי כדי להרגיש את קרני השמש מחממות את פניי. הרגשתי שמשהו מסתיר את האור אז הצצתי מבעד לאחת מעיניי ופגשתי במבטו המחויך של סת'.
"רגועה סוף-סוף?" שאל ונתן לי נשיקה חפוזה על שפתיי.
"כן," אמרתי בשקט. הוא רכן אליי שוב, יותר קרוב כך שהרגשתי את נשימותיו הקצובות על פניי והרחתי את ריחו המשכר שנדף מצווארו. העברתי את ידי בשיערו העבה והרך, והוא ליטף את אחת מלחיי ולחש לחישה מתוקה ליד אוזני: "אני אוהב אותך." לאחר מכן הוא חזר להביט בי ושוב טבעתי בעיניו הכחולות, אחד הדברים שאהבתי אצלו.
"גם אני."
"גם את מה?" דרש לדעת במעט תמימות. ידעתי שהוא רוצה שאגיד לו את אותן המילים שנחרטו בליבי מהפעם הראשונה שאמר לי זאת.
גלגלתי את עיניי. "גם אני…אוהבת אותך." בשנייה שאמרתי זאת לאחר היסוס קל, הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ונישק אותי ברכות. זו הייתה הרגשה מדהימה, לא כמו הנשיקות הרגילות שלנו. הרגשתי וידעתי שאיתו הכל יכול להיות, שהוא האחד.
לפתע, מעלינו נהיה צל גדול. תחילה חשבתי שאלו העננים שמסתירים את אורה שלך השמש; אך אז ראיתי את סת' נסוג לאחור ואז מסתובב לכיוון הצל. הבעת פניו הייתה רצינית פתאום והתיישבתי גם אני כדי לראות טוב יותר על מה הוא מסתכל. אלה היו שני הורי שעמדו מולנו, נראים מרוגזים ואינם שמחים לאיד.
"ליסה!" נזפה בי אימי. "אני פשוט לא מאמינה שכך שיקרת לנו. התקשרנו לביתה של אליס והיא כלל לא הייתה שם. גם לא את. אליס בכלל טסה לגרמניה!"
"איך יכולת לבגוד באמוננו, ליסה?" אבי הרים את קולו. "את חושבת שנעבור על זה בשתיקה?" השפלתי את ראשי ונאחזתי בזרועו של סת'.
"ואתה, אדוני לא מתבייש?!" פנה אבי אל סת' שהסתכל עליו ישר בעיניים. הוא ניסה להפנות את מבטו אך לא הצליח. הוא היה יותר מדי כועס.
"את באה איתנו עכשיו," פסקה אימי והתקרבה כדי לתפוס את ידי ולמשוך אותי לצידם. להיות רחוקה כמה שיותר מסת'.
"לא!" אמרתי בהתנגדות והידקתי את אחיזתי בסת'. "בבקשה, לא. אני מכירה את סת' יותר טוב משאתם יכולים לתאר לעצמיכם. הוא לא מי שאתם חושבים שהוא."
"תעשי לי טובה," אמר אבי בלגלוג. "אני ידעתי על מי אני מדבר כשאמרתי לך להתרחק ממנו ולא להיפגש איתו יותר. וכפי שחששתי הוא גרם לך לבוא להיפגש איתו בסתר ולשקר לנו, ההורים שלך, שרוצים רק בטובתך."
"שקרים!" צעקתי מכל הגרון. סת' שם את ידו השנייה על רגלי בניסיון להרגיע אותי, אך לא יכולי להירגע. "אני זו שגרמתי לו להיפגש איתי בסתר גם אם זה מקובל או לא מקובל עליכם. וחוץ מזה, שום דבר ממה שאתם עושים לי לא לטובתי."
"תפסיקי לדבר שטויות ליסה," אמרה אימי ועמדה לצידו של אבי, לא מתקרבת אליי שוב. "העבריין הזה גורם לך להידרדר!"
דמעות כאב נקוו בעיניי. "תפסיקו עם זה! איך אתם יכולים לדבר עליו ככה?" שאלתי בקול חלש ורועד.
"נער שמשתמש בסמים ונמצא במוסד לעבריינים צעירים הוא עבריין. מה אם כבר עכשיו את משתמשת בסמים בגללו ללא ידיעתנו?"
"לעזאזל, אימא! הפלילו אותו בהחזקת סמים והוא יצא צודק שהוא לא החזיק בהם! והוא נמצא בפנימייה ולא במוסד לעבריינים צעירים!" לא רציתי, אך סת' הסתובב להביט בי ומחה את דמעותיי עם אגודלו.
"בדקנו את העניין, ליסה. השיחה הסתיימה," אמר אבי ותפס בידי בחוזקה. סירבתי לעזוב את סת' אבל אבי משך את ידי השנייה עד שהאחיזה שלי השתחררה. "אנחנו עוברים לגור בעיר אחרת. אני מצטער אך זה לטובתך."
"זה לא לטובתי," מלמלתי והמשכתי לבכות. לא יכולתי לעזוב את סת', גם אם היו נותנים לי על זה דברים יקרי ערך. כי הוא היקר לי.
סת' קם והביט בי בכאב. "סת'!" קראתי אליו. "תעזור לי, סת'!"
"אני אבוא לחפש אותך, ליסה. אני נשבע," הוא לחש לעברי כך שרק אני יכולתי לשמוע. "אני אעזור לך לברוח. אני אעקוב אחריכם ברגע שתיסעו."
הדמעות המשיכו לזלוג מבעד לעיניי. "בסדר. אני אוהבת אותך," אמרתי, ובאמת התכוונתי לכך. הוא נישק אותי בפעם האחרונה ונתן לאבי לגרור אותי לאחור. ניסיתי לעצור את הדמעות אבל הכאב המשיך לבעור בתוכי.
*
חמש שנים לאחר מכן:
אני עומדת ליד הקבר ושמה את זר הפרחים עליו. שוב דמעה מבצבצת מעיני ויורדת מבעד ללחי שלי, אך אני מוחה אותה מיד. סת' אמר לי שלא אבכה עליו.
באותו היום שעברתי דירה, סת' עקב אחרינו כפי שנשבע לי. בדרך הוא עבר תאונה קשה עם האופנוע שלו כאשר מכונית של צעירים עברה את המהירות המותרת והתנגשה בו.
באותה השעה לא ידעתי על כך. ישבתי במושב האחורי ושמעתי מוזיקה כדי לא לדבר עם ההורים שלי. לאחר מכן התקשרו אליי מבית החולים ובישרו לי שסת' עשה תאונה ושהוא במצב אנוש. בדמעות ובצרחות הכרחתי את ההורים שלי להסתובב ולחזור העירה בכדי ללכת לבית החולים.
"סת', סת' מילר," אמרתי בבהילות למזכירה והיא אמרה לי באיזו מחלקה הוא נמצא. רצתי לשם בשיא המהירות ולא חיכיתי להוריי שדאגו לי. הכל קרה באשמתם. אם לא היינו עוזבים, הוא לא היה צריך לעקוב אחרינו והוא לא היה נפגע.
ישבתי לצד מיטתו יום שלם כאשר אני שומעת את נשימותיו ואת צפצוף המכונה. כולו היה חבול ופניו היו נפוחים. קיוויתי שהוא יצא מזה בשלום. התפללתי לשלומו אף על פי שלא נהגתי לעשות זאת.
"ליסה…" שמעתי את מלמוליו הרכים כשניסיתי לנוח על הכיסא. קפצתי במהרה ורכנתי אליו. הוא לא פקח את עיניו אך המשיך למלמל את שמי.
"אני כאן. אני מצטערת. לולא אני זה לא היה קורה," אמרתי בשקט וליטפתי את מצחו.
"זה לא אשמתך," אמר ופקח את עיניו באיטיות. הן נראו עייפות וחולות. גוון הכחול הכהה שלהן הפך לתכלת משום מה.
"זה כן," אמרתי ועיסיתי לו בעדינות את הפנים. "אתה מרגיש בסדר?"
לקח לו זמן לענות. ראיתי שהוא שוקל את מילותיו היטב. "ליסה, את חייבת להקשיב לי."
"אני מקשיבה," אמרתי ופעימות ליבי החלו להאיץ. הרגשתי שהוא הולך לבשר לי דבר מה לא טוב. לא רציתי לחשוב על מה הוא בכלל רוצה לומר לי, העיקר שזה לא יהיה זה.
"אני מרגיש שאני הולך ודועך…שאני גוסס," אמר בשקט. שוב באותו היום הדמעות איימו לפרוץ. "אני רוצה שתזכרי שאני אוהב אותך, אני תמיד אוהב אותך גם אחרי שאמות. ותבטיחי לי שלא תבכי בגללי. שתמשיכי הלאה בחייך."
"לא…" זה כל מה שיכולתי להוציא מפי. שמתי את ידי עליו והרגשתי את הלב שלי הולך ומתכווץ, עומד להתפורר. "אני לא אתן לך!"
"ליסה," הוא לחש והשתעל. "אי אפשר לשנות את המצב. אני יודע שזה קשה לך אבל…" הוא שוב השתעל. "את חייבת להשלים עם זה."
"לא, לא, לא," חזרתי שוב ושוב, מנידה בראשי והדמעות פורצות מעיניי כמו נהר מוצף. "אני לא מסכימה, אני לא מוכנה! אני לא אתן לך למות."
הוא שלח את ידו לעבר פניי, ניגב באצבעותיו את דמעותיי והחזיק בידי חזק. הוא לא אמר דבר והשתיקה הכניסה אותי יותר ללחץ שזה עומד לקרות בכל רגע.
"בבקשה תבטיחי לי שלא תבכי בגללי…" הוא לחש שוב. הלב שלי כאב. "אני לא רוצה למות בהרגשה הזו."
"אבל אתה לא תמות, אתה תהיה בסדר," אמרתי לו, אולי גם אפילו בשביל עצמי. "אז תפסיק. תפסיק."
"להפסיק לגסוס?" הוא ניסה להתבדח. רציתי להוציא חצי חיוך אבל לא הצלחתי. לא יכולתי. הוא חזר לדבר ברצינות שלא אפיינה אותו. "אני לא אוכל. אני מבטיח לך שתמיד אהיה לצידך. לכי רגע למעיל שלי ותוציאי ממנו את מה שיש בתוך הכיס הימני."
הלכתי כפי שאמר לי. חיטטתי בכיס עד שמצאתי קופסא אדומה סגורה. חזרתי לעמוד לצד מיטתו.
"תפתחי." ופתחתי. בפנים נחה לה שרשרת כסופה עם תליון לב קטן משובץ יהלומים. גבותיי התרוממו בהפתעה.
"איך…מה?" לא ידעתי מה לומר. ההפתעה השכיחה ממני לרגע שאני הולכת לאבד אותו.
"עבדתי בשביל זה הרבה מאוד זמן," הודה. "רציתי לתת לך אותה לפני שההורים שלך הגיעו…אבל פספסתי את ההזדמנות."
"תודה," אמרתי וחיבקתי את השרשרת קרובה לליבי. "תודה."
לרגע הוא עיוות את פניו בכאב. "מה קרה?" שאלתי והנחתי את השרשרת בצד, על הכיסא שעליו ישבתי, ותפסתי בידו. לאחר מכן הוא נרגע וחזר להביט בי.
"תתני לי נשיקה," הוא אמר ברכות ורכנתי לנשק אותו. הנשיקה הייתה הנשיקה האחרונה שלנו. נשיקת המוות.
כשחזרתי לעמוד המכונה הפסיקה לצפצף והקווים הלא מסודרים שהראו שהוא חי הפכו לקו ישר. העיניים שלי נפקחו לרווחה. הלב שלו הפסיק לפעום. לא יכולתי לתת לו למות.
"אחות! אחות!" קראתי בזמן שניסיתי עליו את העיסויים שלמדתי בקורס שלקחתי בעזרה ראשונה. אחת, שתיים, שלוש. אחת, שתיים, שלוש. לקח לאחות כמה דקות להגיע ואני הייתי בפאניקה. העיניים שלי דמעו וניסיתי לסלק אותן. סת' ביקש שלא אבכה עליו.
האחות קראה לרופא והם ניסו להחיות אותו על ידי מכות חשמל. הדבר לא עזר. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. נפלתי על ברכיי וצרחתי את שמו של סת' כאשר הרופא קבע את שעת מותו.
"סת'!"
"תביאי את המזרק עם חומר ההרגעה," שמעתי את הרופא מורה לאחות בין הצרחות שלי. היא יצאה וחזרה במהרה עם מזרק גדול בידה. היא הפשילה לי את השרוול והזריקה לי את החומר.
*
אני מעוותת את פניי למראה הזיכרון בראשי ולופתת בידי את השרשרת שסת' נתן לי לפני שמת. המזכרת היחידה שנשארה לי ממנו.
זוהי השנה החמישית שאני בלעדיו. וזהו הפעם המי יודע מה שאני באה לבית הקברות ומניחה על קברו זר פרחים ומדברת אליו כאילו הוא עדיין חי.
אני שומעת רשרוש מעבר לעצים. אני מסתכלת לאותו המקום ולא רואה דבר. אולי זה סתם חתול.
שוב רשרוש, רשרוש מהיר וקולני. שוב אני מסתכלת לכיוון ורואה עיניים כחולות מביטות בי מבין העצים. עיניים כחולות מוכרות. עיניים כחולות מהפנטות. עיניים כחולות שהיו פעם איתי.
"סת'?" אני שואלת ברעד. "סת'?"
מבין העצים מגיח סת', לבוש בגדים נקיים וחדשים, מסופר היטב ונראה חי יותר מתמיד. הוא לא נראה חבול או פצוע, והוא עומד על רגליו הבריאות והחזקות.
אני פוערת את עיניי ואת פי כאחד, ומתמוטטת על הרצפה. מאבדת את ההכרה.
-סוף-