סחי

החברים שלי שיכנעו אותי אחרי חודשיים לצאת איתם. "זה לא טוב שאתה רק עובד ישן ואוכל. צא לשחרר קיטור" הם אמרו לי כול פעם מחדש. דחיתי אותם. גם להם לא היה לי סבלנות. נשארתי לעבוד עד מאוחר. הייתי אוכל רק בוקר וערב.משלם כמה חשבונות וזהו.הולך לישון.
כאב הלב שלי לא עבר..חשבתי שקצת לבד יעזור לי. אבל שקעתי לתוכו. התחלתי להיות מכונה אנושית..רק שינה אוכל ועבודה.
יום אחד התקשר עלי תמיר בזמן שישנתי. כולו בעצבים :"אתה חייב לצאת אחי. זה כבר לא עסק ככה. אני מבין שקשה לך שענבל עזבה אותך. אבל תהיה גבר ותעמוד בזה. אתה יודע כמה בנות יש בחוץ? הסיכויים שתמצא מישהי יותר טובה הרבה יותר טובים."
אני שונא שאומרים את השם שלה. רק גורם לי לצמרמורת שמתחילה בזרועות שלי ומתפשטת לכתפיים שלי.
רציתי לנתק לו. ואז הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה. אני בן 33. כבר אמור להיות בזוגיות בריאה ובתכנון לילד. או כבר עם ילד! נאנחתי ואמרתי שהוא צודק. "אני פשוט איבדתי את עצמי תמיר. אתה יודע כמה היא הייתה חשובה בשבילי."
"אני יודע. אבל אי אפשר להישאר בעבר. זוכר שניפרדתי מיעל וישר יצאתי לדייט עם מלאני? זה גם בריא להעביר ככה קשר."
אני ותמיר היינו חברים כבר בתיכון. ואז הוא הכיר את מלאני. בכיתה יב. תמיד הסתובבה איתנו. וגם אחרי הלימודים והצבא הם נשארו ביחד. רק אחרי 8 שנים ביחד הם נפרדו.
" לא כולם כמוך.. אנשים שונים בזוגיות." אמרתי בצדק. והסתכלתי על התריסים הסגורים בחדר.בזמן שאני שוכב במיטה.
"נכון. וגם בן אדם נורמלי לא ישקע בדיכאון בגלל זוגיות. אז הייתם ביחד שנתיים מה קרה? אז היא הבינה שזה לא בשבילה וקמה. בגללה אתה תיכנס לדיכאון עכשיו? יאללה קום. כבר שבע וחצי בערב. הולכים למועדון."
קמתי בכבדות.פתחתי את התריסים. חושך בחוץ מלבד פנסי הרחוב. מישהי טיילה עם כלב במדרכה. "טוב טוב נודניק. מתי?"
"תשע אני אצלך."
"פיס". ניתקתי. הלכתי להתקלח ולהתארגן.בזמן הזה חשבתי על הימים האחרונים..והבנתי שהכול שגרה. לא פלא שאני בדיכאון. החלטתי להתחיל עם הבחורה שתמצא חן בעיני במועדון.
בתשע יצאתי החוצה. ישבתי על ספסל ליד הכביש וחכיתי לתמיר. הדלקתי סיגריה. רק אחרי 10 דקות בא. ולדי איתו מקדימה. התיישבתי מאחורה.
דיברנו על המשחק האחרון של מכבי. על העבודה. על בת הזוג של ולדי. הם כבר שלושה חודשים יחד ונשמע שהוא שמח איתה.
הרגשתי רק הרגשת חילול כשהבנתי שיש לו זרועות לחזור אליהן בלילה.
"טל. אתה הנהג תורן."אמר תמיר כשיצאנו מהרכב והתחלנו ללכת לכיוון המועדון.
שיט."תומר נו עד שאני יוצא…!"
"אתה בעונש".
תכלס. מגיע לי. ככה הזנחתי את חבריי.. לא אמרתי מילה.
זאת כבר שגרה יותר טובה. יש לנו קוד בנינו שכול אחד מהגברים מבלה עם עצמו ועושה מה שהוא רוצה. תומר מצא חברים. ולדי קבע עם חברה שלו.
הלכתי לבר. הזמנתי וודקה נקי. שתיתי והסתכלתי סביבי.שימות תמיר.
בחורה ברונוטית חמודה ישבה שם. ניגשתי אליה וחייכתי. לקחתי לה את המשקה ושתיתי אותו במכה אחת. איכס,טקילה.
"היי!!! חוצפן! מי אתה חושב שאתה?! שתית לי את הטקילה!!!" היא התרגזה. איזו חמודה.
שמתי אצבע על השפתיים שלי "אז תני לי לקנות לך עוד אחד." קרצתי לה.
היא התרככה. "יכולת פשוט להזמין אותי."
"נכון. אבל נמאס משגרה משעממת. שיהיה קצת מעניין"
הזמנתי לה טקילה. לי עוד וודקה והתחלנו לדבר: סיפרתי על עצמי היא סיפרה על עצמה..:ירדן. 28. ראשון לציון. לומדת הנדסת חשמל. "מבוססת" חשבתי לעצמי בעניין .
"ואיך הגעת לפה?"
"אה הגעתי עם חברה. אבל היא הלכה לרקוד קצת."
"וואלה? איך קוראים לה?"
"ענבל.""
צמרמורת חזקה הורגשה בזרועות ידי. והתפשטה לכתפיים.
ישבתי מולה משותק.
"קרה משהו?" ירדן חייכה עלי בתמימות.
"תוכלי להראות לי אותה ברחבה?"
"אמממ…כן.. אבל בשביל מה?" נראה בלבול בעינייה.
"אני מכיר בחורה בשם ענבל. מעניין אם זאת היא."
"אמממ בסדר.. בוא נחפש אותה." קמנו מהמושבים והלכנו לכיוון רחבת הריקודים.
"הנה היא." חייכה והצביעה.
וכן. זאת הייתה ענבל שלי שעזבה אותי אותי לפני חודשיים .רוקדת עם גבר שנצמד לה לתחת.
פעם ראשונה מאז הפרידה הצמרמורת שלי עברה גם לרגליים. התעצבנתי. " את מכירה את הגבר הזה שאיתה?"
"לא, כול פעם שאנחנו יוצאות היא ישר תופסת איזה גבר ונכנסת איתו למיטה אחר כך.שובבה" החיוך של ירדן התרחב.היא הסתכלה עלי ומיד הורידה את החיוך. כנראה ראתה שאני עצבני. "אז אתה מכיר אותה?"
לא עניתי. ביד שלי עדיין החזקתי את הכוס הזכוכית הקטנה עם הוודקה. בצעדים של כעס הלכתי ישר לרחבה.
היא קלטה אותי. אבל בהבדל מירדן, החיוך שלה נהפך להלם.היא ניסתה להיפרד מהגבר שרקד בצמוד אליה אבל הוא לא נתן לה. חשב שזה חלק מהמשחק. מסכן.
הפרדתי בניהם בכוח. עצבים. הוא הסתכל עלי מופתע.
בלי הססנות, שפכתי את המשקה בפניו. הוא הרים את את ידיו אל הפנים בגלל השריפה. בכוח הכנתי את ידי לאגרוף ונתתי לו אגרוף עם הזכוכית בראש. פגע בול.הוא נפל על הרצפה.
ענבל קפצה מולי. השיער שלה מבולגן מהריקוד. "תגיד לי אתה דפוק?!" הסתכלה עלי כאילו ראתה אותי פעם ראשונה בחיים. רק שהפעם זה היה מלווה בכעס.ולא בחמימות.
לא עניתי. הסתכלתי לה בעיניים. בעיניים הירוקות שהיפנטו אותי כול כך הרבה פעמים.
היא לא שינתה הבעה.
אבטחה של המקום באו לקחת אותי. לא התנגדתי. נתנו לי בוקס אחד בבטן. התקפלתי והלכתי בכוח לכיוון היציאה מהמועדון.
נזרקתי משם.
תמיר יצא אחרי " בואנה טל אתה משוגע. מה קרה?! ראיתי שהמבטחים זרקו אותך!"
"הוא הרביץ למישהו" אמר אחד המאבטחים. לא משנה הבעה. מקצועי.
תמיר הסתכל עלי בהלם. "נדפק לך השכל אה? מה נסגר איתך?! קודם ענבל, אחר כך דיכאון.עכשיו זה… מה נסג…"
לא נתתי לו לסיים. הוא הזכיר את השם שלה. בוקס באף . ירד דם.
המאבטחים ישר קפצו עלי עם אגרופים בפנים ובבטן. זרקו אותי על הכביש. אחד מהם הכניס את תמיר פנימה בחזרה למועדון.
אין תחבורה ציבורית בשעות האלה. ואין לי את המפתחות של הרכב. אני שתוי. ואין ולא תהיה מונית בזמן הקרוב בסביבה הזאת. התחלתי ללכת ברגל את הדרך הביתה.
ענבל…
פעם ראשונה. לא רק שהזרועות ידי וכתפיי ורגליי הצטמררו. אלא כול גופי. בזמן שאני הולך ברגל הביתה בשעה אחד עשרה בלילה. אומר את השם שלה שוב ושוב. ומתכנן לחזור לדיכאון הקיים שלי. לשארית חיי.