עונש השכחה

הוא יצא משם, אוחז תרמיל על שכמו ובידו מטה עץ. הוא הילך לאיטו בדרכים המרוצפות בחצץ אפרפר. הוא שמע צעדים רצים אחריו. הוא הסתובב וראה אותה, מתנשמת במהירות ופניה אדומות.
"רציתי לראותך", היא אמרה, הברות המילים מתמזגות בנשימותיה העמוקות והרכות.
"הרי יודעת את שאני הולך מכאן", הוא אמר לה, עיניו חודרות בה במבט מאשים. הוא לא רצה לראות אותה, לא רצה להיקשר שוב אליה ולעיר, הוא רצה לשכוח הכול, גם אותה.
כרכרה מהודרת חלפה לידם, גלגליה מרעישים על האבנים הקטנות, והחרישה את דבריה של האישה.
"אני לא יכול לשמוע אותך", אמר. הוא לא באמת רצה לשמוע מה יש לה להגיד.
"אמרתי שאולי בכל זאת-", היא התחילה, פורשת את ידיה הצחורות לרווחה, כאילו מתחננת לקבלו אל חיקה, כבימים טובים ראשונים.
"לא, אני מצטער מקרב לבי, אך אני רוצה לשכוח, לשכוח הכול. למחוק את התקופה הזו מלוח נשמתי. אם אזכור, אפילו לרגע, לא אוכל לשאת את הכאב", הוא אמר, דיבר מליבו שלו ולחלוחית בצבצה מעיניו. מילים שיוצאות מהלב, לעולם יוציאו עמם גם טיפת דמעה אחת.
גם עיניה נמלאו דמעות והיא מחתה אותן בפיסת בד שהחזיקה בכיס שמלתה.
"אני מבינה אותך, אני מצליחה להרגיש את מה שאתה מרגיש", היא אמרה והוא ידע שהיא משקרת.
"אם באמת היית מבינה ומרגישה כמוני, היית באה עמי", הוא השיב בטון קר כחורף, "זהו אינו מקום לאדם כמוני, ובהחלט איני מבין כיצד חשבתי לבוא הנה בכלל".
"אני יודעת, אבל אולי אפשר שפשוט נתחבא, נסתגר, לא נוציא אף את קצה אצבענו החוצה, רק אני ואתה".
"את יודעת שזה בלתי אפשרי, הם יבואו בכל מקרה".
"אולי בכל זאת-".
"מה יש לי לחפש כאן?", הוא שאל, פיו נושא תרעומת, "רק עשן, אבק, שוטרים שאלימים יותר מן הפושעים, אין זה מקום בשביל אדם כמוני".
"יש לך אותי", היא אמרה במהירות, כאילו מדובר בטעות.
"אמרתי שאני רוצה לשכוח אותך".
"לפחות, אולי תבטיח לי משהו?", היא שאלה את בקשתה האחרונה.
"לא. איני יכול להבטיח לך דבר", השיחה חסרת התכלית נמאסה עליו והוא פנה ממנה והלך, בלי לומר אפילו שלום.

ויקטוריה, שנותרה ניצבת, סתם כך, על רצפת הרחוב, לא בכתה אפילו. היא ידעה שזה יקרה, לא ידעה מתי, אך ידעה שהוא יעזוב את העיר. אנשים כמותו זקוקים לירוק, לכחול, לאור שמש, לא לערפל ולעשן מפעלים.
היא הביטה באנשים שהילכו על המדרכה, הלוך ושוב, כאילו הקיפו אותה במין ריקוד משונה. כולם לובשים חליפה שחורה, מגבעת כהה, אף לא טיפת צבע חי בבגדיהם, או בכל מקום אחר.
היא חזרה אל ביתה לאט, מוחה ריק ממחשבות. רק להגיע הביתה, להניח את הראש על כסת נוחה.
ויקטוריה הסתכלה על פניה בשלולית של מי גשמים שנקוו בצד מבנה רב קומות. תווי פניה, שהיו למופת בעיני כל רואיה, התכערו פתאום, אולי בגלל המים או בגלל הדמעות.
היא הרטיבה במעט מי השלולית את פיסת הבד, שעליה היה רקום באותיות זהובות-
ו. ב.
והרטיבה מעט את פניה.
היא פחדה לנשום. האוויר התכער עוד יותר וענן עשן כהה כפחם השתפל מטה מטה, אל בתי העיר.
היא רצה לביתה. העשן השחור כאילו רדף אחריה, משתחל בין הסמטאות ומטיל את גרגיריו המזיקים היישר אל ריאות האנשים, שהסתגרו בבתיהם.
הוא צדק, הוא צדק בכל מילה שאמר, חשבה ויקטוריה לעצמה. הייתי צריכה ללכת עמו, ללא שום פקפוק או ייסורי מצפון.
פשוט להגיד כן.
ברגע שחשבה על עצמה, יחד אתו, צופים בזריחה מול הרים ירוקים, נפלה ויקטוריה על המדרכה. כרכרה חצתה במהירות וכמעט דרסה את הדמות השכובה על הארץ.
כשהעשן התפוגג, היא הביטה לאחור והבינה שהדבר שהפילה היה אבן קטנה, בולטת מעל מישור המדרכה ומתחתיה צמח שיח ורדים. כה זעיר היה השיח, שרק שני גבעולים דקיקים ונמוכים היתמרו ממנו. אף אחד מן הבריות ההולכות ברחוב לא שם את ליבו לעלי הכותרת, שאדמימותם החווירה ודהתה מפאת האוויר המפויח.
בלי לחשוב אפילו, תלשה ויקטוריה את שני הוורדים מתחת לאבן, בזהירות עשתה זאת, שלא תיפצע ידה מן הקוצים.
האישה התרוממה מן הארץ, אוחזת במטפחתה הרקומה שני וורדים, וחזרה לביתה.
דירתה הייתה בקומה השלישית בבניין רב קומות ואפור, שכמעט כולו היה חשוף ואפשר היה לראות את האבנים ואת הטיח. היא עלתה במדרגות במהירות, שלפה את המפתח מכיס שמלתה ופתחה את הדלת.
ויקטוריה, לאחר שהוא עזב, לא חשה בדבר ולא חשבה על דבר. היא פעלה כמכונה משומנת, כמו זו הפולטת את העשן מן המפעל.
בעצם, אפשר לומר שהרגש היחידי שחשה היה זעם. התחושה מחמיצת הגוף המכלה אותו כאש אוכלת בשדה קוצים התפרצה לפתע פתאום, כאילו חיה רדומה ששהתה בקרבה התעוררה פתאום בקול שאגה אדיר וחזק.
"אני… שונאת אותו… אני אהרוג… אותו", סיננה מפיה בזמן שתלתה את מעילה על וו שהיה תקוע מאחורי דלת ביתה.
הזעם שינה את ראייתה. כל תכולת הבית, אף ארונות העץ הכבדים, שהסתירו את הקירות, נראו לפתע שבירים, כה בני חלוף. ודווקא אותם שני הוורדים, שבהם אחזה צמוד לליבה, כה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו, נדמו בעיניה כדבר הנצחי ביותר בעולם כולו.
היא שמטה את אחד הוורדים בתוך כד זכוכית קטן, לא מילאה בו מים ולחשה, כמין לחישת כישוף: "ברגע שבו הורד ישיר את עלי כותרתו, ג'ורג' יאבד את פעימת חייו האחרונה".
את הוורד השני ויקטוריה הניחה במעטפת נייר שהייתה מונחת על השולחן. היא ווידאה שקוצי הורד לא יצרו חורים במעטפה וכתבה על פתק קטן:
לא תשכח אותי?
ותחבה גם אותו בתוך המעטפה.
ויקטוריה פעלה כנתונה באקסטזה, כאילו מישהו אחר מניע אותה לעשות את מה שעשתה. לא הייתה לה יכולת לחשוב על דברים אחרים. מוחה היה ריק ואטום.
את המעטפה, שכעת הכילה את הוורד הזעיר, השחור מפיח ואת הפתק, עטפה ויקטוריה בחתיכת עור, הדוחה מים, ויצאה מן הדירה.

רגליה נשאו אותה אל הנהר, שחצה את העיר מנצ'סטר, עיר הפיח והעשן. הנהר היה מעין גבול, החוצה בין הרובעים העשירים של העיר, שניצבו במעלה הגבעה. לשם לא הגיע הפיח. בצדו השני של הנהר שכן אזור התעשייה העני והמוזנח, בו התגוררו רוב תושבי מנצ'סטר ובו התגוררה גם ויקטוריה.
למרות שהשמיים היו מעוננים והאוויר כוסה בפיח, היה ברור כי הערב עומד לרדת. האנשים המעטים שישבו על גדות הנהר המזוהם היו, רובם ככולם, קבצנים, ילדים וזקנים, שייחלו לאיזה שילינג שחוק או שניים.
ויקטוריה התרחקה מהם. היא לא רצתה שאיש יבחין במעשיה, והתקדמה בכיוון זרימת הנהר, אל מחוץ לעיר.
שם, היא הניחה בזהירות את המעטפה שכוסתה בעור ודחפה אותה מעט, על מנת לתת לה תנופה.
גוש העור הקטן החל לשוט לאיטו בזרם הנהר העכרורי. תאורת הרחוב נדלקה. בזה אחר זה הוארו הרחובות באור צהבהב וחמים, שלא הניס את צינת הלילה.
ויקטוריה לא לבשה את מעילה והקור תקפה במלוא עוזו. היא עטפה את עצמה בידיה והגבירה את קצב צעידתה, מנסה להתחמם.
כאשר חזרה לביתה, ויקטוריה התיישבה על כיסא עץ קטן, מול הורד שבכוס הזכוכית. היא לקחה משידת העץ תצלום אפרפר שבו נראה ג'ורג' שלה, שרק לפני כמה שעות עזב את העיר, מפנה מבט רציני למצלמה, אם כי את קצות שפתיו, שהתעקלו כלפי מעלה בחיוך, לעולם אי אפשר היה להסיר.
היא אחזה בתצלום, שהיה נתון בין כפיסי עץ קטנים, מצופים בלכה, ברפיון, וכמעט נשמט החפץ מידה והתנפץ אל הרצפה. אך לא, ויקטוריה אחזה בתצלום למרות הכול, ולא התיקה את מבטה מן הורד, כאילו הייתה מהופנטת לדבר.
כך עבר הלילה על ויקטוריה, וגם רוב הבוקר שלאחריו.
היא לא פנתה אל מיטתה הצחורה, שרק אתמול החליפה את מצעיה ולא רחצה את גופה. גם לא נראה היה שהיא מתכוונת להכניס דבר מה אל פיה.
כשבמפתיע, קרן שמש זעירה חצתה את העננים ואת הפיח ואף העזה לחדור דרך חלון ביתה של ויקטוריה והאירה את כוס הזכוכית, נבל הורד.
הפרח לא נבל, הוא התפורר.
עלי הכותרת הפכו לגרגרי פחם שחורים שהתפזרו בתחתית הכוס.
ויקטוריה אחזה בורד בידה הפנויה. בידה השמאלית עדיין אחזה בתמונתו של ג'ורג'.
ג'ורג' שלה מת. היא לא ידעה היכן אך ידעה שלפני רגעים ספורים ליבו של אהובה חדל מלשאוב את דמו וריאותיו בחזהו חדלו מלשאוף את האוויר.
ויקטוריה חשה מחנק, כאילו קירות החדר סוגרים עליה, מנסים למחוץ אותה.
היא חשה שראשה מסתחרר, ראייתה מיטשטשת וחזה מעיק עליה.
היא נפלה מכיסאה, שומטת מידיה את התצלום ואת הורד, שלא היה עוד ורד.
כשחשכה החלה להזדחל אל ראייתה, ויקטוריה ראתה, במין חזיון את מה שראתה באותו ערב, לפני כשבוע ימים.

היה זה לילה גשום. טיפות עבות וכבדות חדרו את מסך העשן של מנצ'סטר העיר ונפלו על הארץ בקול נתז רעשני.
ויקטוריה כיסתה את עצמה במעיל עוד יותר וצעדה במהירות רבה יותר. מתחת למעיל הפרווה לא לבשה דבר, זאת בהתחשב במקום אליו עמדה להגיע.
היא ניסתה להרגיע את מחשבותיה. לסיים עם זה כמה שיותר מהר ולצאת משם עם כמה לירות ביד. רק כדי לשלם את שכר הדירה לאביה.
היא הכירה את אביה, מאז שאשתו מתה מקדחת, הוא נעשה גרוע עד כי היה מוכן להרוג אף את בתו יחידתו בשביל עוד כמה פאונדים של חובות. הוא היה איש עשיר ורק מתוך עשירותו וצרות עינו שנא שנאת מוות את חתנו, ג'ורג', שחוץ מלכתוב כמה שעות ביום על המכתבה, לא הביא כסף הביתה.
והיום היה היום האחרון לתשלום החוב. אביה בוודאי כבר בדרכו.
היא חשבה על ג'ורג'. הוא לא ידע דבר. לאחר שהיא תשיג את הכסף היא כבר תסביר לו. הוא יבין. הוא חייב להבין.
ויקטוריה העזה להוציא את פרצופה אל הגשם ולראות את עצמה בהשתקפות השלוליות, שמנורת הרחוב האירה אותה.
ויקטוריה נראתה מאופרת מדי, שונה מדי מאותה ויקטוריה שהכירה.
כשראתה בקצה הרחוב המרופש והרטוב את המבנה המט לנפול שחלונותיו כוסו בווילונות אדומים, שמעה קול התנפצות רם מאחוריה, למרות קול הגשם הניתך. רגע קטן של שקט ואז פרצו צרחות, אנשים ירדו בבהילות במדרגות ביתם ורצו אל מקום המאורע, למרות הרטיבות שגרמה למרצפות הרחוב להיעשות חלקלקות יותר מן הרגיל.
ליבה של ויקטוריה ניבא לה את הנורא מכל, סיפורי זוועה התחלפו נגד עיניה בזה אחר זה במהירות מסחררת, אך שכלה ניסה להרגיעה, אולי זה מבית אחר, ניסתה לחשוב, להרגיע את ליבה הפועם בתאוצה גוברת והולכת, אך זה לא עזר. היא ידעה.
ויקטוריה הפשילה את שולי מעילה בזמן ריצתה כך שניתן היה לראות את ירכיה הערומות, אך זה לא היה לה אכפת, כל שחשבה עליו היה ג'ורג', אביה, והניסיון לא להחליק בשלוליות.
את ההתקהלות היה אפשר לזהות ממרחק של עשרות מטרים. כעשרים או שלושים איש, לבושים מעילים עבים, מתקהלים מול ביתם של ג'ורג' וויקטוריה, תחת הגשם הסוחף.
היא נדחפה בין האנשים, אף אחד לא הסתכל עליה. כולם הסתכלו על דבר מה שנמצא על הארץ.
גופה, שכובה על בטנה, כנראה נפלה מן המרפסת של הקומה השלישית. שלולית דם נקוותה מתחתיה.
ויקטוריה התבוננה ביתר מאמץ בגופה החשוכה. שם לא היה פנס רחוב שיאיר.
מישהו הפך את הגופה.
ויקטוריה השתנקה.
"זה… אבא…".

לפני שעיניה של וויקטוריה נעצמו לנצח, היא ראתה את ג'ורג', עומד בראש גרם המדרגות, כולם מסתכלים בו, אוחז בשבריה של עששית כבויה.

אדוארד ראה חפץ קטנטן שנע לאיטו בזרם הנהר.
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת בבית שבכפר הקטן ריצ'נסטון שבפאתי מנצ'סטר.
האדם החביב, ששמו היה ג'ורג', נשען על כסאו, לוקח הפסקה קצרה מן הכתיבה ומעשן להנאתו סיגר. אדוארד היה אדם נדיב והוא אהב אנשים משכילים, שיודעים להביע עצמם בכתיבה, כמו ג'ורג', למשל.
ג'ורג' הבטיח לאדוארד בתמורה להכנסת האורחים עותק חינם מספרו העתיד לצאת. הבחור החביב אף נתן למארחו לקרוא כמה עמודים, ואלו רק נתנו רוח גבית לנדיבותו של אדוארד. כתיבתו של ג'ורג' הייתה יוצאת מגדר הרגיל, המילים היו בדיוק במקום הנכון, מתארות פרטים חיוניים אך נותנות מקום רב לדמיון.
ג'ורג' לא הפסיק לשבח את מראהו הנאה של הבית, שניצב, כאילו היה שם מאז ומעולם, על שפת הנהר, טובל בירוק ומעט מרוחק מן הבתים האחרים של הכפר. במיוחד שיבח האורח את מאכליה של אליזבתה, אשתו של אדוארד, שערבו מאוד לחיכו.
"ראה, ג'ורג' חביבי, ישנו דבר מה השט בנהר, התוכל להביאו הנה?", שאל אדוארד, בעודו מורה באצבעו השמנמנה אל עבר המים.
ג'ורג' התרומם מכיסאו, הסיגר תחוב בפיו והביט החוצה.
"מדוע בכלל להביאו הביתה?", שאל ג'ורג' בפליאה, "אולי מדובר בדבר מה חשוב או פרטי שאינו נוגע אלינו?".
"איני יודע, ג'ורג', יש לי מין תחושה משונה בבטן שזה דווקא כן נוגע לנו", השיב אדוארד בקול מהורהר.
"ומי אני שאתווכח עם תחושת הבטן של מר אדוארד הנכבד", הצטחק ג'ורג' ויצא בצעד קל למשות את החפץ מן המים.
אם ישנו משפט נכון בעולם, חשב ג'ורג' לעצמו, הוא- 'משנה מקום משנה מזל'. מאז שהגיע אל הכפר, עייף ורעב, בשעת ערב מאוחרת, האיש הראשון שפגש הכניסו במאור פנים לביתו, הוא ביתו של אדוארד, ולדעתו של ג'ורג', גם הבית הנאה ביותר בכפר, או שמא בעולם כולו.
הבית היה חד קומתי, בנוי לפי השיטה העתיקה והיפה יותר. שיחי קיסוס טיפסו על הקיר המזרחי של הבית, שגם כך סבב כולו בדשא. תרנגולות הסתובבו וקרקרו להן בלול שלצד הבית ויונים המו על מעקה הגג. ג'ורג' חיבב את היונים. בעבר הייתה לו יונה אחת במנצ'סטר, אשר היה משוחח עמה שיחות נפש ממש, והוא אף טען שהיא מבינה אותו. אך יום אחד הוא מצא את פגר העוף על המדרכה, חנוקה מן הפיח שהציף את העיר יומם ולילה. זו הייתה אחת הסיבות לכך שג'ורג' רצה בכל מאודו לעזוב את העיר.
החפץ נסחף אל גדת הנהר ונפלט מתוכו. ג'ורג' הרים אותו וראה שמדובר במכתב, העטוף בשכבת עור החסינה למים.
הוא חזר אל בית אדוארד מנופף בפיסת הקלף ואמר: "זהו מכתב, אדוארד".
"הנח אותו על השולחן, יש לי תחושה בבטן שהמכתב מיועד לך, ג'ורג'".
"לי?", התפלא ג'ורג', ומיד חשב על ויקטוריה.
לא, לא יכול להיות. אמרתי לה שבכוונתי לשכוח את עצם קיומה. היא לא יכולה לשלוח לי דבר כזה, ביטל ג'ורג' את החשש. האוויר הצח, שנשם בפעם הראשונה זה שנים רבות הרגיע והרפה את גופו.
אך הסקרנות עדיין נותרה בג'ורג'. הוא לא הניח את המכתב על השולחן, אלא פתח אותו מיד.
אצבעו נדקרה כשהכניס את ידו אל תוך המעטפה. הוא צעק "איי!", מופתע ומצץ את אצבעו המדממת. אדוארד מיהר לעברו ושאל: "מה קרה?".
ג'ורג' לא ענה, הוא הוציא פתק קטן שהיו כתובות בו, בדיו שחורה משחור, שלוש מילים-
האם
שכחת
אותי?
ראשו של ג'ורג' הסתחרר, הוא החליק מטה, בצמוד לקיר הבית, אוחז מולו את המעטפה והפתק.
עיניו נפערו.
לא, לא יכול להיות.
ידו פעלה כמעצמה ושלפה את הורד השחור מפיח, שהתפורר ברגע שנגע בו.
ג'ורג' השתנק, התפתל במאמץ לנשום. הוא הצליח לשמוע את אדוארד ממהר לעברו, צועק לעזרה, אך אף אחד לא שמע.
הבית סגר עליו ועיניו נעצמו.

היה זה יום רע במיוחד לג'ורג'. מזג האוויר הגשום והמפויח השפיע על השראתו לרעה. הוא לא הצליח לכתוב מילה אחת מאז הבוקר וכבר מנורות הרחוב נדלקו.
ג'ורג' שם לב שויקטוריה אינה בבית. היה זה מוזר ביותר. בדרך כלל אהובתו לא יצאה את הבית בשעות כאלו, אך הוא היה בטוח שתחזור. היא אהבה אותו אף יותר משהוא אהב אותה.
ג'ורג' מצא בקבוק בירה, אשר נותרו ממנו כשני שלישים. הוא גמע אותם בכמה לגימות מעטות, כגמל צמא למים.
ג'ורג' היה רגיש לאלכוהול, אך זה לא היה לו אכפת. הוא קיווה שאולי השיכרון יביא עמו את ההשראה הענוגה, בכנפיה העדינות המרפרפות על פניו של האדם וחוננות אותו בברכת האלים.
הוא התיישב ליד המכתבה, הצית אש בעששית וחיפש במוחו אחר רעיון.
האלכוהול החל לפעול. ג'ורג' חש משוחרר, עיניו החלו מיטשטשות.
באותו הרגע נשמעה דפיקה רמה על הדלת. הוא לא טרח לקום ולפתוח.
לא מעניין אותי במי מדובר, אני לא זז עכשיו מן המכתבה, חשב ג'ורג' לעצמו.
הדפיקות הלכו וגברו, עד שלג'ורג' נמאס והוא קם לפתוח את הדלת.
ברגע שפתח אדם מזוקן, בעל שיערות שיבה, התנפל עליו בזעקות קרב:
"היכן הכסף, ג'ורג'? הבא אותו מיד!".
"אין לי מושג מי אתה, ואין לי שום כסף", ענה ג'ורג' בהתרסה. האלכוהול שיבש את שיקול דעתו.
"אתה לא יודע מי אני?", שאל המבוגר, מופתע קמעה.
"לא, ותעוף לי מיד מהדירה!". השיב ג'ורג' בצעקה.
"אני מבין. אם כך, תשכח מוויקטוריה היפה שלך", השיב המבוגר. הוא הבין שאין עם מי לדבר. החתונה, שהייתה עתידה להתקיים בתוך שבוע מאותו יום, התבטלה.
"אל תעז לגעת בוויקטוריה שלי!", זעק ג'ורג', פניו האדימו ועורק בולט פעם ברקתו. בהיותו שיכור וחסר כושר שיפוט לחלוטין, הוא השליך לעבר המבוגר את העששית הדולקת, שפגעה ישירות בראשו של הפורץ.
האיש המבוגר איבד את שיווי משקלו ונפל למטה, דרך מרפסת ביתו של ג'ורג', אל הרחוב.
כעבור שניות מעטות התמלא הרחוב באנשים זועקים. ג'ורג' החליט לרדת למטה. בדרכו הוא אסף בידו את העששית, שאורה כבה בעקבות הפגיעה.
הוא ירד באיטיות במדרגות, מתנודד מעט. כשניצב בפתח הבניין, הדבר הראשון שראה ג'ורג' היו פניה המאופרות באופן מוגזם של ויקטוריה אהובתו.

ג'ורג' שמט את הורד מידו, וליבו פעם בפעם האחרונה.