עצוב

"הרגשות האנושיים אינם טובים," נאם מנהיג הקהילה,בקול רועם,בזמן שכולם הקשיבו לו, "הם תמיד הובילו לקטסטרופות.לשנאה.אפילו הרגש שנדמה כיפה ביותר,האהבה,הינו מסוכן.הוא מוביל לקנאה,ואז לשנאה ולפחד.אם ברצונכם להיות אנשים הגונים וישרים,אל תתתנו לרגשות הללו להשפיע עליכם." המנהיג סיים את נאומו בעודו הוא מצפה למחיאות הכפיים,שלא איחרו לבוא.
בעוד כל הקהל מריע בעיוורות למנהיג,היא הלכה מן הכיכר.אם הייתם רואים אותה,לא הייתם חושבים שהיא מיוחדת.גובהה היה ממוצע,עיניה כחולות ושיערה ג'ניג'י בוהק.
היא עמדה לעשות משהו אסור,ולא סתם אסור,אלא אסור במיוחד.הרגשות פעמו במוחה וליבה רטט מהתרגשות.
היא לא הייתה אמורה לעשות זאת,אך לא יכלה להתאפק.הציפייה וההתרגשות פעמו בה.
היא עמדה לפגוש את אהבת חייה.הוא לא ידע מכך,אבל היא ידעה.זו הייתה בסך הכל פגישה לצורך עבודה שנדרשו להגיש לבית הספר.אך, בשבילה,זה היה הרבה יותר מכך.נדמה לה,שמהרגע הראשון שראתה אותו,החלה להרגיש כלפיו משהו.היא עוד זכרה את זה,אז,כשליבה החל לפעום במהירות ברגע הראשון שראתה אותו.כשהיו ילדים,היא ניסתה להרשים אותו כמה שיותר, להיות ספורטיבית ולהשתתף בתחרויות ריצה.זה עבד בשנים הראשוונת של בית הספר,אך,לאט,לאט,הבנים נעשו פחות ופחות ילדותיים.הם כבר בקושי דיברו ביניהם,אך היא הייתה מודעת למה שהרגישה כלפיו.היא ניסתה להעלים זאת ממוחה,כי אהבה הוכרזה כבלתי חוקית ומוסרית.היא ניסתה להגיד לעצמה שהיא סתם חושבת עליו,שזה לא רציני.היא לא רצתה שיישלחו אותה למשפט בגלל אהבתה כלפיו.
היא החביאה את עצמה,לבשה בגדים עבים ורחבים,בכדי לחפות על מה שהרגישה.בליבה קינן הפחד.הפחד שייתפסו אותה,הפחד שהכל ייכשל.
עם התקדמות הטכנולגיה,כבר לא היה צורך בהיכנסות להיריון.העולם נראה מושלם,עם הרמוניה שאיש לא יכל אפילו לחזות.
היא גערה בעצמה על כך שלא הרגישה את ההרמוניה,כהיא נותנת לרגשות המטומטמים שלה להשתלט על הכל.היא ניסתה להיות כמה שיותר נורמלית.להתחבר עם כולם,להתנהג כרגיל.כל הבגדים היו אחידים ביניהם,בכדי שלא יווצר מצב של קנאה.אך,לאחרונה,היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לכך יותר.הרגשות שלה כלפיו הלכו והתעצמו,עד שהגיע היום בו המורה למדעים הכריזה שהם יהיו זוג בעבודה,שמשפיעה מאוד על הציון.היא הרגישה שמחה כאשר היא הכריזה זאת.למרות שמדובר היה בעבודה,היא כבר תכננה בדיוק היכן יפגשו.היא דיברה איתו בהפסקה, מלאת התרגשות.הם קבעו להיפגש באיזה פארק,לא רועש במיוחד.לנסות להציע רעיונות לגבי הנושאים.היא שמחה על כך שהוא הסכים שזה יהיה המיקום ובמוחה כבר החלה לתכנן,היא תיפגש איתו ותנסה,בספונטניות להגיד לו,לספר לו,מה היא מרגישה.
ועכשיו,היא בדרכה לפארק ובמקרה נסחפה בזרם האנשים הנוהרים לעצרת.מזל שהצליחה לצאת,חשבה לעצמה בגיחוך ושמה פעמיה אל הפארק.
הוא כבר היה חשוך והיו בו מעט אנשים.היא זיהתה את אהובה בקלות. הוא תמיד הקפיד לבוא בבגדים מסוגננים.אפילו התלבושת האחידה,לא כיערה אותו כפי שעשתה למרבית התלמידים.ליבה רטט.
"היי,שון," היא פנתה אליו, "איפה אתה רוצה לשבת?"
"היי," הוא השיב, "בואי נשב על הספסל." הם הלכו ביחד לכיוון הספסל המיוחד,מכיוון שצבעו היה שונה.
"אז," הוא פנה אליה, "חשבת על נושאים?"
לא ממש,רצתה לענות לו,חשבתי עליך.במקום זאת היא השיבה:"למען האמת,כן.חשבתי,אולי,על תופעת שמש חצות ועל הזוהר הצפוני."
"זה נשמע כל-כך מרוחק מכאן," הוא השיב ועצם את עיניו, "אבל,מעניין."
"כן,אני חשבתי על זה," היא אמרה בגאון, "ומה איתך?"
"אני מצטער,אבל אני לא כל-כך מרוכז," הוא השיב, "אני…את בטח מבינה,אני רוצה כל-כך לנגן במשהו.לא נותנים לי.אומרים שכל המנגינות או עצובות מידי או שמחות מידי.אני לא יכול יותר."
"במנגינות יש הרמוניה," היא אמרה, "חבל שאוסרים לנגן.פעם,הייתי מנגנת.אני עדיין זוכרת כמה מנגינות.היום,השירים כל-כך צפויים."
"אני מבין אותך," הוא אמר והסתכל עליה בעידוד, "המוזיקה היא חלק מהחיים.אף אחד לא מבין אותי בעניין הזה."
שתיקה השתררה לכמה דקות והיא בינתיים בהתה באופק,שהחל להשחיר. "טוב להיות מקורי," היא אמרה כאילו לעצמה, "חבל שמנסים לקחת את זה מאיתנו."
"אני כל-כך מסכים איתך," הוא אמר, "הייתי יכול לדבר איתך על זה שעות על גבי שעות.זוכרת כשהיינו ילדים,איך שיחקנו בבריכה?"
"כן," היא הנהנה באושר,"היינו כל-כך מאושרים אז.היינו ילדים,לא ידענו כלום על העולם."
"תגידי," הוא פנה אליה, "איך כל-כך התרחקנו?היינו פעם ידידים טובים."
"סה לה וי,אלו החיים," היא ענתה לו," המון דברים קרו בעולם.הרי כבר אין רגשות,זוכר?"
הוא הנהן והמשיך להסתכל על הכוכבים בשמיים,שנדמו נוצצים מתמיד.
"אפשר להגיד לך משהו?" היא שאלה אותו ועצמה את עיניה,נותנת לרוח לפרוע את שיערה.
"תרגישי חופשי." הוא ענה לה והביט בעיניה במבט רציני.היא אהבה אותו בכל נימי גופה ונפשה,ועכשיו,עמדה להודות בכך.
"אני…אני לא יודעת איך לומר לך את זה," היא אמרה,מהססת, "אבל מהרגע…אפילו כשהיינו ילדים,אהבתי אותך,אהבתי אותך כל-כך.ואני עדיין אוהבת." הוא הסתכל עליה כלא מאמין.
"גם אני," הוא הוסיף ואמר, "מרגיש בדיוק אותו הדבר." הוא קירב את פיו לשפתיה מול אור הכוכבים והכל הרגיש כל-כך נכון.כל-כך צודק.היא עצמה את עיניה והתכוננה לעתיד לבוא.למה שכל-כך חיכתה לו במשך כל השנים הללו.ברגע ששפתיו נגעו בשפתיה היא הרגישה את ההרמוניה המושלמת.זו שנדרסה.היא ידעה שכך זה אמור להיות.
"את בסדר?" הוא שאל אותה, "אשלי,את פה?" הוא שאל וקטע את מחשבותיה.היא הבינה שהיא בסך הכל חלמה בהקיץ.שזה לא התרחש.
"את בסדר?" הוא שאל בשנית, "שאלתי אותך אילו נושאים את רוצה לבחור.ונראה כאילו שהתנתקת.הכל בסדר,בחיים?"
"הכל בסדר," היא ענתה לו,למרות שהרגישה בגופה,הרגשה שאינה ניתנת לתיאור, "בוא,נחזור לעבודה." היא אמרה חרישית.היא החלה לבכות מעט.הכל היה חלום,לא התגשם.כל מה שהיא רצתה.היא פשוט התבוננה בכוכבים המחייכים וחשבה לעצמה.נפשה הייתה קרועה.