פרידה בגשם

"אבל למה?" שאלתי. הגשם שטף ברחובות. טיפה, ועוד אחת, ובסוף מבול שלם ירד עלינו. הרוח הצליפה בבגדינו, וגרמה לעצים להתכופף כמעט עד הקרקע. הקור, הוא חדר לעצמותי. והעצב… הוא זה ששותף לגשם שיורד עלי. למרות המטרייה שמעלי, פני היו רטובות. הם היו רטובות מהדמעות. דמעה, ועוד אחת, ממש כמו הגשם. הוא החזיק בידי. למרות הקור, ידו היו חמות. "אני מצטער, אבל אני מוכרח ללכת. הלוואי שהיתי יכול להישאר אתך… אבל אני לא יכול." התייפחתי. עוד דמעות ירדו מעני. "אל תבכי." הוא אמר וניגב את הדמעות בידו. "אני תמיד היה שלך. אפילו אם עשרות שנים יעברו. תמיד תישארי בלבי. אני מאוהב בך, ותמיד תהי איתי." הוא נישק אותי. נשיקה ארוכה ונעימה. "גם אני לא ישכח אותך." אמרתי עם דמעות יורדות על לחיי."אני יחפש אותך, לא משנה מה יקרה. אפילו אם תהיה במרחק אדיר מכאן, אני אמצא אותך. תחכה לי?" שאלתי ואחזתי בידו. הוא הנהן וחייך. "אני מבטיח." התחבקנו בזמן שהגשם שטף. "אני אוהב אותך." הוא לחש באוזני. "אני אוהבת אותך." לחשתי לו בחזרה הוא נישק אותי נשיקה אחרונה. נשיקת פרידה. "להתראות." הוא אחז בידי. ידו החליקו משלי באטיות. הוא הסתובב וצעד. רציתי לצעוק עליו שיחזור, שלא יעזוב אותי לבד. אבל ידעתי שזה לא יעזור, הוא חייב לעזוב. אני יחפש אותו, אפילו עם זה יעלה לי בחיי. ליטפתי את בטני. "אני אוהבת אותך." לחשתי לגשם. אני מקווה שהרוח הנושבת תעביר לו את המסר. "וגם הוא." הסתובבתי. המטרייה ביד, ודמעות יורדות מעני. ואז התהלכתי משם, שהגשם שוטף אותי. הקור חודר אל גופי. והרוח מצליפה בבגדי ושיערי. כלום לא עניין אותי חוץ מהפרידה בגשם…