פשעים דיכאוניים~פרק 2

ג'נה פוצצה את הבלון שניפחה מהמסטיק ברעש. הלנה חייכה. היא צחקה חרישית. פתאום נשמע קול חבטה רעשני בחדר מאחורי הדלפק.
"המנהלת–" המזכירה התחילה, ואז המנהלת פתחה את הדלת בבעיטה, והיא המשיכה, "הנה הקורבן." ג'נה אפילו לא טרחה להמציא תירוץ, ופשוט רצה.
היא עברה את החצר הראשית, חלפה בסערה על פני השומר המנמנם, קפצה על החומה וירדה אל צידה השני. היא התאמנה על כך אלפי פעמים- למקרה שתצטרך לברוח מבית הספר. למזלה, משרדי ההנהלה שכנו בסמוך לחומה המקיפה את הפנימייה.
"היי, חכי!" היא שמעה קול מעבר לחומה, ופתאום הבינה שזה קאייל יאנג, הנער השתקני והביישן הזה שרודף אחריה. כולם צוחקים עליהם כשהם ביחד, שהוא מאוהב בה, אבל ג'נה לא חשבה שזה אמיתי- מי כבר ירצה להתאהב בה? ואם כבר, אז היא תחטיף לו. ובגדול.
מה הם רוצים ממנה? גם ככה בעוד כמה ימים הם יברחו משם לאנשהו, ימצאו לעצמם מקום בעולם, וזהו.
היא רצה לעבר המכולת השכונתית ששכנה בקירבה לבית הספר. היא נכנסה מהר וחטפה לחמנייה מהמדף, הושיטה מטבעות בודדים למוכרת ורצה. את הלחמנייה דחפה לתיק,
והמשיכה בדרכה, לעבר הרובע המרוסק של העיר. בעבר, כשהפגיזו את העיר, הרבה מאוד פצצות פגעו ברובע הזה של העיר, ונשארו שם הרבה בניינים שבורים למחצה. מקום מושלם לנערה גותית. וסוואגרית. במיוחד אם היא מציירת גרפיטי.
היא רצה לעבר הבניין האהוב עליה- בניין שבעבר היה ספרייה גדולה, עם הרבה קירות גבוהים ומדפים עמוסים בספרים שרופים-למחצה, ולעיתים היא מצאה גם ספרים שלמים, ונתנה אותם לספרנית האדיבה של ספריית הפנימייה, שהחזירה לה על כך באישורים ליציאה מהכיתה וכדומה.
היא הוציאה שני בלונים של צבע ובלון מדלל, והתחילה לרסס צבע על הקיר. את הרעיון לציור הזה היא שמרה בראשה כבר הרבה זמן, והנה- היא יכולה להוציא אותו לפועל. תמיד גרפיטי יה בשבילה כמו תרפיה. לעמוד בשקט ולצייר, את כל מה שעולה בראש, בלי שמישהו מפריע לך, ואף אחד לא רואה אותך, ושום מזכירה מעצבנת לא מחייכת וקוראת למנהלת.
גן-עדן.