צוק

האבנים מתגלגלות מתחת לרגליים, הלב מדלג על פעימה או שניים.
הים גועש ומתנפץ על קיר הצוק הגבוה, ריח הים הממכר נשא באוויר הפתוח.
צבע השמים הזהה לצבע עיניו חרוט עמוק במוחה,
וריח הים הנפרש מתחתיה מעלה געגועים לריח הבושם הכול כך משגע.
היא חושבת, רוצה לדעת, מנסה להבין.
אבל רק הגעגועים אליו אלה שמשגעים .
היא חושבת איך לעזאזל הצליחה לאבד אותו בכול כך מהירות, היא רוצה לדעת למה הוא מת ורק מתפללת לדעת שזאת טעות, מנסה להבין למה הוא הלך לה ככה פתאום בלי לומר מילה או להסביר את הסיבה.
והגלים ממשיכים להתנפץ על צוק הסלעים הגבוה עליו היא עומדת, אבנים קטנים מתפוררים ומתגלגלים תחת רגלייה שבכאב בוערת.
היא רוצה לקחת תנופה לקפוץ אל האוויר ולהתרסק בקול צילצולים על מדף הסלעים החוצב את הגלים, אבל הפחד משתק אותה מלעשות כך, משתק אותה מלזוז ולהצטרף אליו.
וקולו עדיין מהדהד בתוך ראשה אומר את אותם המילים האוהבות לפני התאונה, המילים מהדהדות בקול נעים יחד עם שירת הגלים המתנפצים.
וקשה כול כך לשכוח לא משנה כמה היא מנסה להרפות, התאונה עוד כול כך מוחשית בתוך ליבה שהיא בעצמה מרגישה פצועה.
והמוות שלו משאיר אותה חסרת נשימה, היא לא יודעת מה תיהיה עוד הסיבה להשאיר אותה בריאה ושלמה.
וזה הפחד הזה מלהפר את ההבטחה שהבטיחה לו בכול פעם מחדש, ׳לא ארפה׳ .
והפעם ההבטחה הזאת נראת כול כך מטומטמת וסתומה, כי היא רק רוצה לקפוץ להאבד בין הגלים ואל הסלעים פונה.
אבל ההבטחה הזאת אשר עוצרת אותה מלקחת תנופה פשוטה ולקפוץ אל הגלים היא ההבטחה שהיא הבטיחה לו, הבטיחה לו שלעולם ׳לא תרפה׳ .
ובעוד היא מנסה להתגבר על המוות שלו על הצוק הגבוה, היא נזכרת בעניים הכחולות כמו השמים הפרושים מול ענייה באופן קבוע.