קבר *טריגר? *(לא יודעת איך זה עובד פה . והוא גם לא מדי טריגרי נראה לי אבל תמיד כדאי להזהיר מאשר להצטער)

כשתמותי אני אקבור אותך כל כך עמוק שזה יפסיק לכאוב.
מחקתי כל אות בלחיצה משלה. הבטחתי לעצמי לא לקבור אותה לפני שהיא בוחרת.
'אם אני אגיע למיון הלילה לא תוכלי להגיד שלא ראית את הטריילר' בהיתי בהודעה שלה .
תהיתי מה היא תבחר הפעם , כנראה שכדורים , היא תמיד בחרה בכדורים בסוף . בראש שלי זאת עוד הוכחה שהיא עושה את זה רק כדי שישמעו אותה. כדי שהיא תוכל להגיד 'זה כואב מדי' ומישהו ישמע . שמעתי . 20 .. 30.. 60.. מתישהו היא תגיע למספר הנכון .לסוג הנכון. לסוף שהיא כל כך ממהרת אליו בלי להבין מה הוא אומר. 'אל תחליטי' מלמלתי אבל לא טרחתי אפילו להקליד את זה. היא לא רוצה שעוד מישהו ינסה לבחור בשבילה . אני לא יודעת ממה היא בורחת אבל אף מקום לא מרגיש לה רחוק מספיק. רציתי לעשן , ואני אפילו לא מעשנת . רק בשביל התחושה של לנשוף משהו פנימה והחוצה לדמיין את כל האחריות שהרגשתי כלפיה בורחת לי מהריאות ביחד עם העשן הלבן. בסוף שלחתי סמיילי ופתחתי את המספר של אמא שלה . די. כמה פעמים אתה צריך להיות עד לניסין של בנאדם לקבור את עצמו לפני שתרגיש את הדם שלו על הידיים? כמה אזעקות שווא ואזעקות אמת עד שתרגיש את החול בין האצבעות? . ההימור גבוהה אבל ההימור תמיד גבוהה כשהיא מהמרת על החיים שלה . 'הכל בסדר? אמצע הלילה!' היא ענתה בלי שלום , מה קורה? , מה איתך? לא שהייתי יודעת איך לענות על זה. איך מספרים לאישה שהבת שלה בורחת לה בין האצבעות? שאי שם בין מוות למוות היא התחילה לאהוב את הרעיון . שהעתיד לא נתפס אצלה כמשהו חיובי. שיום אחרי יום היא שואלת את עצמה ואני שואלת את עצמי . היום? היום היא תעשה את זה? . אני תוהה מי יספר לי כשזה יקרה. חברה אחרת או אחד האחים שלה . אני תוהה איך אני ארגיש , כי היא צודקת . ראיתי את הטריילר . אשמה. גלים על גבי גלים של אשמה . אשמה חונקת שלא אמרתי מספיק ולא אמרתי נכון. שלא עניתי להודעות מהר מספיק . שלא הכרחתי אותה לקבל את הטיפול שהיא זקוקה לו . היא חונקת אותי כבר עכשיו . אל תקברי אותה עדיין – הזכרתי לעצמי . 'אולי כדי שתדפקי לה על הדלת..' אמרתי לאמא שלה שענתה רק 'שוב?' וניתקה . שוב . כיביתי את הטלפון ונשענתי על הקיר . קר כאן. אני באה ממקום חם יותר . ניו יורק קוראת לי אבל אני פה , בחדר , תוהה אם היום זה היום . היום האחרון שלה. תוהה אם אני אחזור ללוויה או אשאר פה . כדי לקבור אותה בלב שלי. עמוק כל כך שאיש לעולם לא יזכור שהיא היתה שם. שאני לעולם לא אזכור שהיא היתה שם. אני קצת שונאת אותה. טיפה . היא היתה החברה הכי טובה שלי פעם . לפני שהיא נהיתה דבר שביר כל כך . שכל משפט שלו נוטף ציניות שכל האוירה שלו מצחינה ממוות . היא לא אשמה ,כמובן . לפעמים החיים דוחפים אותך נמוך יותר ממה שאתה יכול לעלות ממנו. הלוואי והיא היתה אוהבת את עצמה כמו שאני אוהבת אותה . הלוואי והיא היתה אוהבת את עצמה רבע ממה שאני אוהבת אותה. הלוואי והיא היתה שומעת משהו מהמילים שאני צועקת . יום אחרי יום. אבל היא חונקת. נחושה כל כך לשקוע . לא אכפת לה עם מי . היא תקשור את כל מי שיושיט לה יד ותיקח אותו איתה. למטה למטה. מים מעולם לא הפחידו אותי. אבל אני והמוות מעולם לא היינו חברים. בהיתי בשמש זורחת . מתחתי את הרגליים לפני וחשבתי על כל המקומות שהייתי הולכת אליהם עכשיו . ברגל. בלי למצמץ. חשבתי על כל הספרים שעוד אקרא. הסרטים שעוד אראה. האנשים שעוד אכיר. הבטחתי לעצמי לא לקבור אותה עדיין , ולא לתת לה לקבור אותי איתה .

5 שנים עברו .
מהיום בו שחררתי אותה , לצוף או לשקוע לבד.
כי זה מה שעשה לנו טוב .
מאז אני תוהה איך אנשים שרק רוצים לעזור יוצרים אפקט הפוך כזה שבו הם רק דוחפים אותך למטה במקום לעזור לך לצוף.
אני תוהה האם היום? האם היא עדיין שואלת את עצמה כל יום אם היום זה היום?
אני מקווה שהיא למדה לשחות.
כי העולם נמשך לכל כיוון .
והוא שווה את זה.