קטניס והחתן השחור

אני שומעת הלמות גשם על גג הבית. מרגישה במגעו של גייל לצידי. הוא קצת זז בין השמיכות. אני מחליטה לא להעיר אותו ויוצאת מהחדר.
הבית לא היה מסודר ככה כבר הרבה זמן. סידרנו את הספות שקיבלנו כשזכיתי במשחק ועכשיו הן מסודרות בזווית נוחה יחסית. המטבח מצוחצח ומבריק, ואני מבחינה בכיכר לחם מהבילה על השולחן. פיטה. הוא כנראה הוא השאיר אותה כאן כשבא בבוקר לפה. הוא כנראה ראה שאני ישנה אז השאיר אותה כאן.
אני מרגישה המון רגשות אשם לגבי פיטה. הוא לא מוכן להתחתן עם אף אחת אחרת מלבדי. אני משתדלת לבקר אותו כשאני יכולה.
גייל קם, והוא צופה בי מאחור חותכת את הפרוסות של הלחם ומניחה אותן על צלחת. "פיטה?" הוא שואל. אני מהנהנת. אין טעם להסתיר את זה ממנו, והוא יודע שבזמן המרד כל כך רציתי אותו.
הוא יוצא לשוק ולוקח איתו קצת כסף. "את צריכה משהו מיוחד?" הוא שואל. "לא. אבל תביא קצת חוטי תפירה לפרימרוז. נגמרו לנו."
איך שהוא יוצא, היא נכנסת. "בוקר טוב, אימא," אומרת פרימרוז. "בוקר טוב, מתוקה. את רעבה?" היא מהנהנת במרץ. היא כל כך מזכירה לי את פרים, אחותי המנוחה. בגלל זה קראנו לה ככה. ולבן, ג'יי, על שם אבא של גייל שמת בפיצוץ ההוא. אבל אני לפחות שמחה שהייתה להם ילדות מאושרת וללא רעב. ללא מוות. ללא משחקים.
אני שומעת בכי מהחדר העליון. "רובי," אני אומרת. "אני עולה אליה.״ אני רואה את פרימרוז מכרסמת חתיכות קטנות של לחם. מעניין על מה היא חושבת עכשיו.
רובי בת שנה וחצי. השיער שלה חום לגמרי אבל בקצוות הוא בלונדיני, כאילו היא לא מסוגלת להחליט אם היא בת סוחרים או מישהי שנראית כמו בני התפר. פרימרוז דומה, כמו שאמרתי, לפרים, ויש לה עיניים כחולות ושיער בלונדיני גולש. ההבדל היחיד הוא העיסוק המופרז בתפירה, והיא אף פעם לא חשבה על קריירת רוקחת. ג'יי בן עשר ודומה בדיוק לאביו. שיער שחור עד הכתפיים שאסוף בקוקו תמיד. פנים מצולקות מציד. גוף רזה.
רובי מפסיקה לבכות כשהיא רואה אותי. "בואי נאכיל אותך," אני אומרת. אני נותנת לה לשחק על השטיח שלה. כבר ממבט ראשון מזהים שזו עבודת יד של פרימרוז. השמיכות, הציפיות של הכריות, אפילו חלק נכבד מהבגדים והכובעים, נתפרו תחת ידיה.
הבקבוק עם הדייסה כבר מוכן בידי. אני משעינה את ראשה הפצפון על כרית ונותנת לה לשתות את הדייסה הרכה שבפנים.
היא נרדמת שוב, ולמטה אני מניחה אותה בסלסלה קלועה שגייל וג'יי הכינו פעם. היא מרופדת, כמובן, בשמיכה שהוכנה על ידי פרימרוז. אני שומעת את הדלת נפתחת מאחוריי ורואה את גייל, רטוב עד העצם.
"מה הבאת?" אני שואלת אותו. הוא מראה לי את השלל. כמה עצי הסקה. קצת בדים וחוטים. סיר בישול וכף. והכי טוב, שישה דגי סלמון ממולחים היטב בתוספת תבלינים. "נהדר," אני עונה. הוא מתקרב לנשק אותי, אבל אני מתחמקת ושמה את הדגים על האש להתבשל. "אימא, את רוצה שאחתוך סלט?" שואלת פרימרוז.
"כן, מתוקה. תודה." הכינוי "מתוקה" מזכיר לי את היימיטץ'. הוא מת לפני כמה חודשים. אחרי הכול, הוא היה כבר בן שישים. האלכוהול תרם גם חלק נכבד לכך.
יש סיבה אחת שאני מצטערת שהתחתנתי עם גייל. ריבים. כל היום. כל הלילה. כמה מהם אפילו בנוכחות הילדים. רובם עוסקים במצב שלנו. כמעט נגמר לנו הכסף, ולפיטה יש די והותר. כשגייל לא בסביבה אני חומקת אליו. נאחזת ברגע של שפיות.
גייל לוקח את הילדים לטיול, ואני חובשת ברדס להגנה מפני הקור וחומקת אל הבית של פיטה, שגר שלושה בתים ממני.
הוא בדיוק מצייר משהו. ״היי, קטניס. נחמד לראות אותך.״
״מה אתה עושה?״ אני שואלת.
״בואי תראי.״ הוא זז קצת מהמקום שבו עמד ככה שאני יכולה לראות את הציור שלו.
זה בעצם שני ציורים. האחד, אני רואה את האווקס האדמונית, לוויניה, שערותיה סומרות בעקבות הזרם החשמלי שחטפה במרתפי העינויים של הקפיטול. והציור השני.. אני לא מוכנה למראהו. דאריוס, קשור לעמוד, שותת דם, וכמה אנשי קפיטול חותכים בידיו חתכים.
״זה מה שראית?״ אני שואלת. דמעות עומדות בעיניי.
״כן. אי אפשר לשכוח דבר כזה.״ הוא חותך לי חלה מלאה צימוקים ומניח לידה קופסת גבינה. ״תאכלי. זה עוזר.״
אני בוצעת חתיכות מהלחם וטובלת אותן בגבינה המתוקה. ״תודה.״
״אני בדיוק שותל גינת ירק. בא לך לעזור לי?״ שואל פיטה.
אני כל כך רוצה להגיד לו שכן, שאני אשמח, אבל מה גייל יחשוב על זה?
״נו טוב. גם ככה אין לי מה לעשות היום.״ הוא מחייך אליי ומוביל אותי לגינה שלו.
היא מלאה בעצי תפוח, בשיחי תותים, בצמחים מטפסים. אני מבחינה בנורי יושב על ספסל העץ. ״מזמן לא התראינו.״ אני אומרת. במקום לנשוף הוא מגרגר גרגור קטן, כמו שהיה עושה עם פרים. רציתי לשמור אותו אבל גייל כל כך התנגד, אז נתתי אותו לפיטה. באמת שהוא נראה שבע ופרוותו נקייה.
פיטה מביא לי כמה צמחי נענע בתוך קופסאות, ואנחנו מבלים את שארית היום בלשתול אותן באדניות. זה לא לוקח כמובן הרבה זמן, והגיע הזמן להיפרד אחרי שהוא אילץ אותי לטייל איתו קצת.
״להתראות, פיטה.״
״ביי, קטניס.״
אני מרגישה מוזר, כאילו עומד לקרות עכשיו משהו מדהים. ואני רואה שפיטה מתקרב אליי באיטיות . הקצוות של שפתיו חמות, אני שומעת את ליבו ההולם, הוא בוודאי שומע גם את שלי-
אז נופלת עלינו ערמה ענקית של שלג מהגג של פיטה. הוא מתנתק ממני ואני שומעת אותו צוחק.
טוב, אני בת שלושים ושתיים. אז מה? אני לוקחת חופן שלג וזורקת אותו על פיטה. הוא זורק עליי בחזרה ואני חושבת, ״איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?״

בכי שונה, לא של רובי, אלא של פרימרוז. ״אני הולכת אליה.״ אני אומרת לפיטה.
אני מביטה בעיניים האפורות הללו שלה. הן שינו צבע, אולי מהאבל. היא לא מפסיקה לבכות כבר שלוש שנים. ״פרימרוז?״
היא לא עונה. ״את לא צריכה לבכות..״ אני מלטפת את שערה.
״הוא זרק אותך.״ פרים אומרת חרש. ״הוא באמת עשה את זה.״
אני מהנהנת בעצב. ״את יודעת למה.״
והיא אכן יודעת. מאז הערב ההוא בשלג. רבנו שעה לפחות והוא צרח עליי שבגדתי בו. זה נכון במידה מסוימת. ואז הוא פשוט אמר לי לעוף מהבית.
הוא לקח איתו את ג׳יי ואת רובי. אני מתגעגעת אליהם כל כך. איבדתי המון אנשים במהלך חיי. אבא שלי. פרים. גייל. אימא שלי, לפני עשר שנים בערך. ועכשיו גם את שני ילדיי הקטנים. לפחות פרימרוז, בתי נשארה. היא לא רצתה ללכת עם גייל בשום אופן.
אני חושבת שהם ערקו למחוז ארבע או למחוז שלוש עשרה. אני לא רוצה לראות את גייל לעולם, רק את ג׳יי ורובי.
״בואי למטה, מתוקה. טיילור רוצה שתראי משהו.״
למשמע שמו פרימרוז מסכימה לרדת איתי לקומה התחתונה. טיילור, הילד הקטן ששייך לי ולפיטה, נמצא שם, והבעת אושר עולה על פניו שידעו כל כך מעט ממהלומות החיים. בסך הכל בן שלוש.
״בוקר טוב, פרימרוז.״ פיטה פותח את ידיו. ״היי, אבא.״ היא מסכימה לקרוא לו אבא. כן, בשישה חודשים הראשונים היא קראה לו פיטה. כמובן שהוא לא התלונן, הוא מבין אותה כל כך. אבל כנראה תביעותיו של טיילור שיכנעו אותה. טיילור הוא האדם היחיד שפרימרוז אוהבת באמת.
טיילור מראה לה חתולה לבנה קטנה. ״רציתי לקרוא לה רובי. על שם אחותך.״
דמעות עולות בעיניה של פרימרוז והיא ממהרת למחות אותן. ״אין בעיה. רוצה להכין לרובי ולנורי סלסלה?״ אני רואה את ניצוץ ההתלהבות בעיניו של טיילור. שערו המתולתל השחור מקפץ כשהוא רץ אל פיטה. ״אבא, אנחנו יכולים להכין להם סלסלה מעשבים כמו שלימדת אותנו?״ הוא מתפתל באי נוחות, ואני מבינה למה. בטח נזכר בסלסילות הקלועות מעשבים שמאגס נהגה להכין. היא מתה בשעה שניסתה להציל את חייו. ״אין בעיה, חמודים.״ טיילור צועק בהתלהבות ולוקח את ידה החיוורת של פרימרוז. עכשיו אני בוכה, ומסתכלת על הבת שלי שדומה בדיוק לאחותי פרים כשמתה.
הם יוצאים מהדלת.
״בטח קשה לך עם כל העניין הזה.״ אומר לי פיטה.
״האמת שכן. אני מתגעגעת בטירוף לג׳יי ולרובי. אבל לפרימרוז זה הכי קשה בעולם.״
פיטה שותק. ״אנחנו נעבור את זה ביחד.״ הוא אומר לבסוף.
הוא צודק. פרימרוז בת חמש עשרה, ולא ייקח זמן עד שנספר לטיילור על המשחקים. אבל הם יבינו בסוף.
עכשיו, שלוש שנים אחרי הפרידה שלי מגייל, אני נזכרת פתאום ביום אחד בעבר. ביום שבו היו עוד משחקים, הייתה לי אחות ומשפחה וגם ידיד. ברגע ההוא, כשהבנתי את העובדה שאני הולכת להיבחר למשחקים האלו. פתאום פיטה עלה לבמה, ואיך באותו זמן הוא היה בשבילי תזכורת לימים פחות יפים, ימים שבהם הייתי מוכנה להיאחז בכיכרות השרופות האלו שזרק אליי.
והוא עדיין כך.