רגש לא ממומש- פרק 14 חלק ב'.

סיבוב מפתח לחוץ נשמע. אהרון חזר מבית הכנסת כשהאזעקה תפסה אותו ברחוב. הוא הכניס את המפתח לחור המנעול, מנסה לסובב אותו במהירות. המפתח נתקע והוא ניער אותו כשהוא עדיין בחור המנעול, מרים מעט את הדלת כלפי מעלה בעזרת הידית. "סוף סוף", הוא דיבר לעצמו, כשהדלת נפתחה.
'הדלת הזו.. צריך להחליף אותה', הוא חשב. בהתחלה, כשהיא רק החלה לחרוק ולגלות סחמני הזדקנות, הוא דאג לשמן את הצירים והמנעול. כנראה שזה כבר לא יעזור יותר.
הוא נכנס אל תוך הבית בצעדים חפוזים. הלימודים בכולל כבר החלו, הוא מאחר, בגלל האזעקה..
הוא בסך הכל הגיע לקחת את ארוחת הבוקר הארוזה שלו מהמקרר וללכת. בעצם, הוא צריך להתפנות.
אהרון נכנס למסדרון הבית הצר, המהירות גרמה לו להתנגש במשקוף החדר של חיהלה, הוא הביט בלא תשומת לב לכיוון החדר.
"ווי זמיר!!!" הוא פלט, רץ אל תוך החדר, כשהוא רוכן לכיוון הרצפה. "חיהלה! את שומעת אותי?"

על הרצפה זרועת הזכוכיות, היתה שלולית ענקית של מיים ודם מעןרבבים. חיהלה היתה מוטלת שם, לא מגיבה. סדין המיטה היה קרוע מעט, ואהרון נחרד כשראה רסיס מתכת מבצבץ. רסיס מהיירוט.

***

בני ברק. ישיבת מיר.
מאות בחורים גדשו את האולם הגדול, צובעים אותו בפסיפס אנושי של שחור ולבן. המשגיח ישב לו בפינתו, סוקר מידי פעם את הבחורים הלומדים. הוא נאנח, כשראה דבר שלא מצא חן בעיניו. "שפירא" הוא קרא לבחור הסורר, מנענע לו באצבעו בסימן של "ראיתי אותך". הבחור פלט "סליחה" חפוזה, ותקע את מבטו בספר שלפניו.

גבריאל התרומם וניגש אל המשגיח. "הרב" הוא פתח, "אני קצת לא מרגיש.. אה.. טוב"
"ואתה מצפה שאני אשלח אותך לפנימיה עם כוס תה ואקמול?" עקץ אותו המשגיח, גבוץיו מתרוממות. "זה ביטול תורה, עלי לא תעבוד בחור שובב". הוא התרכח קמעה כשראה את מסטו המאוכזב, "לך לנשום אוויר כמה דקות, עוד רבע שעה מקסימום אתה פה. ברור לך גבריאל רוטמן?"
"תודה", פלט גבריאל.
הוא יצא לכיוון הכיורים. הוא פתח את ברז המים ורכן לשטוף את פניו. הוא נעזר בידיו, מרטיב אותם ומעביר על הפנים שוב ושוב. הוא נעצר כשקלט בחור מתקרב אליו.
"פששש רוטמן, מה העניינים שם בברז?" הוא גיחך, "כבר 2 דקות שלימות אתה שוטף את הפנים", אמר במבע מתנשא.
"גבריאל הזדקף, "אתה עוקב אחרי?"
"בעעע" גיחך הבחור ממולו. "ש- אני- אעקוב אחריך?" הוא הדגיש את המילה "אני".
"דבר." נאנח גבריאל. "מה אתה רוצה רבינוביץ'?". הוא שנא את הבחור הזה. אין לו דרך אחרת לבקש טובה מאנשים חוץ מלחייב אותם. אבל מה הוא רוצה הפעם?!
רבינוביץ' רמז לו לצאת איתו מהבניין, גבריאל נגרר אחריו באי רצון בולט. "אתה לוקח את זה" רבינוביץ' הוציא מכיסו שטר של 200 ש"ח, מביט בגבריאל במבט זומם.
"נו?!"
"ואתה רץ עם זה לקיוסק ברחוב פה שמאלה, וחוזר עם מרלבורו".
"מההה?!" פלט גבריאל, "השתגעת? אם אחד הרבנים יקלוט אותי הלך עליי!". בישיבה היה איסור חמור על יציאה משטח הישיבה ללא אישור, וגם אסור לעשן.. ובכלל, בחור ישיבה וקיוסק לא הולכים ביחד… גבריאל אמנם לא היה מהמצטיינים של הישיבה, אבל ממש לא רצה להסתבך ולהיזרק הביתה.
"בלי אבל ובלי חבל" צחקק הבחור למולו. מבטו התרצן והפך למאיים, כשלחש "אם לא, כל הישיבה תדע עד הערב שלגבריאל רוטמן יש חברה"
"חברה?! אני?!" גבריאל צעק בלחישה.
"גבי גבי… מה נראה לך? אתה יכול לשבת על מדרכה עם בחורה ולדבר איתה ככה בנחת כשאני יודע שאין לך אחיות? שכחת כבר ששכן שלך הוא דוד שלי.."
"מתי א-נ-י ישבתי על מדרכה ודיברתי עם בחורה?"
"את זה כבר תשאל את הזיכרון הפגום שלך. הזיכרון שלי כנראה יותר טוב. טוב, קלטנו את הפואנטה, אתה חוזר לפה עם הסיגריות".
"ומחר כל הישיבה תדע שאתה מעשן" גבי ניסה להחזיר.
"זה לא יעבוד"גיחך רבינוביץ' למולו "את מי מעניין בלור מעשן כשלגבי רוטמן יש חברה?" הוא היתמם בלגלוג.

גבי נכנע. הוא לקח את הכסף והסתכל לצדדים. רגע לפני שיצא הוא אמר "אין לי חברה, סחטן שכמוך". תחושת זעם צרבה בערפו. הוא חש מושפל כמו שלא חש מימיו. בתוך תוכו ידע שרבינוביץ צודק. הוא ישב על מדרכה ודיבר עם חיהלה השכנה.. הוא דיבר עם בחורה מחוץ לשידוכים… הוא ידע שלעולם לא היה מדמיין את עצמו בסיטואציה כזו. הוא בחור טוב, בדרך כלל, אחד שהולך לפי הכללים. דווקא הוא?!
'חיהלה..' הוא חשב לעצמו 'את מבלבלת אותי'.