רדיפה ~ פרולוג

"תתכוננו גבירותי, הולכים מפה!" הכריז אבא שלי בגאון. "אף פעם לא אהבתי את העיירה פה, ולא את החבר הזה שלך, סטפני. הוא מדרדר אותך." אבא שלי לקח את המזוודה שתכנן במשך חודשים כדי לעזוב. היא זהובה-צהובה, אך מעור אפור במקור, כנראה של סוס. למדתי לזהות את זה כשהתלוויתי לסיורים עם אבא בעבודה שלו, גם כשבקושי רצו להכניס אותי לבסיס.
"הוא לא עשה לי כלום…" רטנתי. "זה שאתה לא אוהב אותו לא קשור למה ההרגלים שלו."
"קשור ועוד איך!" הוא זרק את המזוודה בחוזקה על הרצפה, "את, ילדתי היחידה, תלמדי בעתיד שלא כדאי להיקשר למישהו בעל הרגלים רעים. את יודעת כמה זמן עבר עד שהכרתי את אמא שלך? הייתי כבר בן 21!" הוא שם טבעת שהעניקו לו בעבודה. פעם אחת שמתי אותה ונגעתי במישהו, והוא פשוט קפא במקום עד שעזבתי אותו. אמא שלי נכנסה עם מעיל עור מרשים ומסכת אב"כ מתקפלת, כזו שאפשר לשים בתיק בלי שישימו לב. היא נכנסה עם קוקו מהודק היטב שמבליט את השיער השחור החלק שלה, במיוחד כשהגומיה עצמה הייתה לבנה ומושלמת. על עיניה, כרגיל, משקפי שמש שחורות שמסתירות את חוסר העין הימנית שלה, מה שאילץ אותה להישאר "רק" במעבדה של הסוכנות שלהם, שאפילו אני לא יודעת מה שמה האמתי.
"21? למה לא 20? זה יותר מדי זמן!" התחצפתי, ואמא שלי צחקה.
נקישה בדלת שהגיעה בזמן. "קומו, אתם הולכים מפה," אמר קול נשי, "תהנו, מר וגברת…?"
"חסוי," אבא שלי ענה לה, "ויישאר חסוי."