רק אל תשבור את ליבי – פרק 2

רציתי ששון ייעלם מעיני, כך שאוכל להמשיך להיות עם אור. אלו היו החמש שניות הכי טובות בחיי, יכולתי להרגיש את החום של כף היד של אור אשר אוחזת בידי.
"כמה זמן אתם יוצאים ביחד?" שמעתי בקושי את שאלתו של שון.
"אםם… משהו כמו חמש עשר שניות" יכולתי לשמוע את התשובה של אור.
שון חייך ואמר "מה אתם רצינים?" חיוכו נאטם, "צריך להתחיל מאיפשהו לא?" עניתי והתחלתי לצחוק. נשמע תקתוק בדלת, ניגשתי כדי לפתוח אותה. זאת הייתה המורה.
מזמן כבר לא הרגשתי ככה, אני יודעת שאני רק בת 15.
אבל פעם שראיתי בת נגשת לאור, אפילו אם זה בשביל לבקש מחק רציתי להיות במקומה.
משהו בו גורם לי להרגיש שמחה יותר הוא גורם לי להרגיש יותר טוב.
"נכנסתי להגיד לכם שהבת שלי יולדת את הנכד הראשון אז אני חייבת ללכת" אמרה המורה.
"מזל טוב" אמרנו כולנו באותו זמן, לאחר ששון יצא מהכיתה ישבתי על השולחן.
ואור ניגש לכיווני ונשק לי "אני כל כך שמח שאני איתך" כל כך שמחתי לשמוע את זה אך לא רציתי להתאכזב, זה לא פעם ראשונה שאני נמצאת באהבה בפעם הקודמת נשבר לי הלב.
חשבתי שאותו בחור שהיה אותי יוציא לי את אור מהראש, אבל הוא רק גרם לי לחשוב עליו יותר.
הוא אמר לי שהוא יכל להרגיש שאני אוהבת את אור, אז הוא עזב אותי.
"לירון… את איתי?" שאל אור. "כן.. כן אני איתך" השבתי במהירות.
"אני איתך ולעולם לא ארצה להחליף את זה" אמרתי ונישקתי אותו "טוב בואי נלך מכאן" אמר.
"ללות אותך לבית שלך?" שאל, "אתה יודע אני לא יתנגד" אמרתי.,והתחלתי לדלג.
יכולתי לראות אותו מביט בי מחויך "מה?" שאלתי "אני לא מבין איך לא עשיתי את זה קודם" אמר ,
"את מה?" שאלתי בכול מקרה שידעתי מה התשובה, אבל אני עדיין לא מאמינה לכך ולשמוע, שמי שאת אוהבת אוהב אותך זה כל כך כיף. "להגיד לך את האמת את הדבר היחיד שהופך אותי למאושר" אמר. "נו, די תמשיך" אמרתי, "אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אני חייב לשאול" אמר.
"מה?" שאלתי "אין שום דבר בינך לבין שון נכון?" שאל, "אני שון מה הקשר אנחנו הכי הרבה שכנים". אני לא יכולתי להגיד את האמת, שון הוא היה המישהו הקודם, אני רוצה לשכוח ממנו, זאת הייתה החלטה מטופשת, שעשיתי מאחורי גבה של נילי ואני לא חוזרת על זה כמו טיפשה.
הלכתי אחרי שון, למה? לא יודעת כנראה שהייתי מוכנה להקריב הכול כדי שהחור שנמצא לי בלב שלי יסגר. אפילו אם הוא נוצר ע"י אור, ולא ע"י של שון.
אבל עכשיו אור אטם אותו והכול בסדר, נשמתי לי נשימה עמוקה ושמתי לב שאור כבר הגיע לשער רצתי ריצה קצרה ואחזתי בידו.
"היי חוק מספר 1 אף פעם לא שוכחים את חברה שלך מאוחר" אמרתי וצחקתי.
הוא הסתכל עליי וחייך, שוב. "מה?" שאלתי, "הצחוק שלך הוא הצחוק הכי יפה בעולם את יודעת" אמר. "ואתה הבן אדם הכי מושלם שיש" אמרתי, "לא אני מאמין שלכל אחד יש פגם דבר שהיה רוצה לקחת בחזרה חרטה כלשהי", הלכנו את השביל בדרך לביתי, לא הייתה צריכה להיאמר מילה מפני שההרגשה באוויר הייתה מושלמת.
הגענו לדלת רציתי לעבור דירה רק שהדרך תהיה יותר ארוכה. "טוב כנראה שזה החלק בו אני הולך" אמר, והחל לצעוד "לא" אמרתי ואחזתי בידו "מה עם נשיקת פרידה" הוא נשק לי על שפתיי, לחשתי באוזנו "אני רוצה שתדע שיש לי רק בקשה אחת אל תשבור את ליבי". "לא אשבור את שלך רק אם לא תשברי את שלי".