רק אל תשבור את ליבי – פרק 3

נשמתי נעתקה, אור החל כבר ללכת.
פתחתי את דלת ביתי, רציתי לומר שישאר איתי עוד.
התהלכתי לחדרי, מעניין מה השעה חשבתי לעצמי, הוצאתי את הפלאפון מהכיס, לפתע ראיתי כי יש לי 10 שיחות שלא נענו ועוד 4 הודעות. כולן מנילי. בכלל לא שמתי לב התחלתי לרפרף בהודעות.

'אני לא מאמינה עליך איך לא סיפרת לי'.
'אהה עכשיו את גם מסננת אותי'.
'את פשוט חברה רעה אני לא רוצה לשמוע ממך יותר'.
'נו… את יודעת שאני צוחקת דברי איתי'.

התחלתי להילחץ, לא ידעתי על מה היא מדברת, אני חייבת להיתקשר אליה אמרתי לעצמי.

"הלו?" שמעתי את קולה של נילי.
"נילי אני מצטערת שלא עניתי לך לא שמתי לב" אמרתי בקול מתחנן.
"למה היית עסוקה בלהתנשק עם אור?" שאלה אותי.
"מה? איך את יודעת על זה אנחנו זוג 5 דקות הבן אדם היחיד שיודע על זה הוא ……" השתתקתי, איך הוא מעז, החוצפה שלו, זה פשוט משהו מדהים אני לא מאמינה עליו.
"לירון, אנחנו חברות מהגן לא ציפיתי לשמוע את זה ממישהו כמו שון" אמרה יכולתי לשמוע את נימת האכזבה שהייתה בקולה.
"אני מצטערת. זה לא שהתכוונתי לא לספר לך, פשוט זה כל כך מוזר. הבן שאני מאוהבת בו מאוהב בי. גם הוא רוצה אותי אנחנו ביחד." אמרתי בלי לנשום.
"טוב, אני מבינה אות,ך אבל זה יקרה עוד פעם אני לא יודעת מה אני יעשה לך." היא עצרה לנשום. והמשיכה "נו אז איך זה? סוף סוף אחרי הכול את איתו כמו שרצית" אמרה.
"את לא מבינה, אני פשוט מרגישה בריחוף, בחיים שלי לא הייתי כל כך שמחה. הצמרמורות של ההתרגשות שהיו בגופי קודם, מתי שראיתי אותו התגברו" אמרתי.
"טוב מאוהבת קטנה שלי, אני ייתן לך לנוח מהיום הזה" אמרה נילי וניתקה.

הסתובבתי לכיוון המחשב, ניכנסתי לפייסבוק. וראיתי על הקיר הודעות בהצלחה, שטחיות מילדים שמעולם לא דיברתי איתם. ותמיד היו בכיתה שלי. ראיתי ששון החצוף הזה מחובר

אני: 'אתה פשוט חוצפן אתה יודע את זה'
שון: 'אני רק אמרתי את מה שברור מאליו לא?'
אני:'אין לך שום זכות לדבר עליי ועל אור'
שון:'עלינו אני יכול?'
אני:'אין שום אנחנו.'

הבעת חרדה תקפה את פני, התנתקתי, הסיבה היחידה שלא רציתי שמישהו יידע על כך היא כי אני מתחרטת, בגלל שהוא גרם לי להרגיש טוב. לא נאהבת, כמו עכשיו אבל היה שם משהו, המון מהכיוון שלו. ולא משלי הוא ראה איך אני ואור יכולנו לבהות בשני שעות. והחליט להתרחק הוא גרם לי לחיות באשליה ששכחתי מאור.