רק לתת מוקדש לאן קיי

"אתה חייב לקחת אותה לצד מתישהו ולהגיד לה!" שמעתי את כריסטופר מאחורי. לא הייתי מוכן לשתיי ידיו החזקות שצמידו אותי אל הלוקר עם הגב, הלוקר הכחול נסגר בחבטה מצלצלת. בראיין הביט בי בעיינים כמעט דומעות, פניו אדומות. הוא נשף נשיפה ארוכה והרפה מאחיזתו. הורדתי בעדינות את ידיו ממני.
"למה באלימות, למה?" מלמלתי בשקט. הסתובבתי עם הפנים אל הלוקר שלי.
"כי אתה לא מבין אחרת" מלמל בראיין בכעס, משלב את ידיו. מסיט את מבטו כאשר אני שוב מקיש את הקוד הסודי על לוח הבקרה של הלוקר, הוצאתי לשון מרוב מאמץ, כמו תמיד, ומלמלתי בשקט, מתחת לאפי, נזכר בכול מילה ומספר של הקוד בעדינות:
"גימל,סמך,יוד, השני לחמישי" מלךמלתי בשקט. יצא בסוף: "גסי25".
"כול הכבוד לך" מלמל בראיין כאשר פתחת את הלוקר, בפנים היו תמונות של ג'סיקה, 20,30. תמונות, שמה כתוב בצורות שונות, לבבות, ציטוטים… כן, זו הייתה אהבה. אני בטוח בזה.
בפינה של הלוקר, שהייתה נקייה לגמרי- שכבו הספרים, האטלס והחוברות שלי. הוצאתי חוברת וספר, בוהה בתמונותיה של ג'סיקה, שיערה השחור, שהיה ארוך למדי, ומתולתל נורא, כמו יער ענק על ראשה הקטן והחייכני, תמיד התנפנף לאחור, יכולתי רלאות אותו בכול תמונה זז טיפונת, קדימה, אחורה..מתפרע עוד יותר. פס ורוד התנוסס בשיערה המפחיד בתמונות ישנות יותר, בעוד שעכשיו, (הצלחתי להשיג רק חמש תמונות שהל ככה) היא עם שלושה פסים כחולים דקים שהופכים אותה למחשמלת.
גזרתה היא לא הגזרה המושלמת, אבל זה מה שאני אוהב בה במיוחד, היא לא כמו הבנות הרזות האלו שעוברות אלפיי ניתוחים בשביל להראות "רזות" ו"יפות" יותר. היא פשוט.. לא מושלמת. היא לא שמנה, אבל גם לא רזה. היא יפה. היא שלי.
"היא מגיעה!" מלמל לי בשקט בראיין, נאמן כמו תמיד. לקחתי את החוברת והספר וסגרתי בחבטה את הלוקר. הסתובבתי מיד אל ג'יסקה, שהילכה עם אחת ה"ברביות". היא הסיטה לרגע את מבטה אליי, מחייכת, צוחקת מהבדיחה המטומטמתש להברבי. מבטה העביר צמרמורת, הרגשה של ריחוף מילאה את הבטן שלי, כאילו בטני חלולה כמעט. ועוד רגע תפרוש את כנפיהי ותעוף. התחלתי להתנדנד. הרגע הזהז לא חלף. מבטה עדיין נח עלי. רציתי לרוץ ולחבק אותה, הלגיד לה עד כמה שנאי אוהב אותה, את מראה, את האופי החמוד והזדוני במעט שלה… את זה שהיא נכנענת\לא נכנעת לברביות! שאני מעריץ אותה לגמרי. שאני אוהב אותה.
אבל לא. מבטה הוסט, הצמרמורת והחום עברו, בטני נחתה בכבדות על הקרקע, והיא המשיכה ללכת. אני כמעט התמוטטתי. בראייין צחקק.,
"לך תרוץ אחריה" הוא לקח ממני את המחברת ואת הספר, ואני, ברוב טמטומי רצתי מישם, אחרי. מפלס את דרכי דרך שאר תלמידי תיכון "מורוונדג" שבשוויץ. יותר מידי פלסטיות וברביות, ועוד יותר אימו, כמוני. יותר מידי. קעקועים, שיערות אדומות,ע ייניםפ ענקיות, עוד קעקועים, משקפיים, התעללות, צחוק לאיד… כול אלו זה התיכון שלנו. אני אל מתעמק בזה.
דחפתי כמה אנשים שצעקו עליי, נפלתי ומעדתי. איבדתי את התיק הו]לאפון שלי באיזה שהוא שלב, שפשוט נחתו על הרצפה באילמותף. אבל לא היה לי אכפת. הייתי חייב להשיג אותה. להפסיק לסתום ולהגיד לה!. תפסתי בכתפיי הברבית שהייהת איתה והעפתי אותה אחורה. בלי שליטה תפסתי בידה החמימה של ג'סיקה וגררתי אותה, ספק רץ, ספק משתגע מהעובדה שאני מחזיקה בידה אל מאחורי קיר, מצמיד אותה אל הקיר. היא השמיעה קול קטן של בהלה ונחתה בתנועה מהירה ואלגנטית על רצפה, בשיבה מוזרה כזו כאילו היא יצאה לדייט והמצעבן נפרד ממנה. מקפלת את רגליה אל חזה ומצמידה את מצחה אל הברכיים שלה. אבל אז היא חייכה.
"היי" מלמלתי בשקטץ לא בדיוק מבין המ אני עושה. לקחתי את ישה והתיישבתי גם, מולה.
"הי..?" היא שאלה, מבט מבולבל וחמוד על פניהץ
"אני…" בלעתי את רוקי "אני.. אני רוצה להגיד לך משהו" נשמתי עמוק. היא חייכה אליי בשאלה. יישרתיא ת ישיבתי והבטתי עייניה הירוקות הבוהקות, שזהרוא ליי כאלפיי כוכבים מפלצתיים בשמיי עולמי. מאירים את חיי בלילה, תמיד.
נשמתי עמוק. מבי מה עשיתי , לאיפה נכנסתי. הרגשתי כאילו כולם מגחכים עליי. בל אל היה לי אכפת. הידקתיא ת אחיזתי בידה. היא לא זעה ולא זזה.
"אני אוהב אותה" אמרתי כול מילה באיטיות "כבר מכיתה ז. תמיד היית זו שהייהת בסדר עם כולם, שדי שותקת… זו שכולם אוהבים… מעולם לא מצתאי בך דבר רע… את אל מושלמת… אני יודע." הסטתי את מבטי "אבל אני אוהב אותך. ואני ידוע עד כמה את אוהבת את שחקני הפוטבול האלו מהליגה של בית הספר… ואני ידוע שאני אפילו לא שווה את הדיבורים האלו…" החזרתי את מבטיא ל עייניה. "סליחה." זזתי אחורה צת.
ניסיתי הלמשיך.
"את… ראיתי אותך עם החבר שלך" הסטתי את מבטי. זה כאב מידי. אבל, הייתי חייב להמשיך. פחדתי ממנה. לגמרי. אבל המ? המ אני יכול לעשות?! "אני יודע שאת מאוהבת בו עד מעל הראש" התקרבתי אליה עוד קצת. היא נרטעה אחורה. היא רצתה לברוח, מבטה רץ בכול מקום. היא הייתה… מפוחדת. התקרבתיע וד יותר "אבל גם לי מותר לאהוב, לא?" התקרבתיע וד יותר. היא נצמדה אל הקיר, היא התחיהל לקום.
"לך מפה, חתיכת אימו מטומטם" הא צרחה. קמתי. ושקתי במהירות לשפתייה, שהיו קרות. מפחד.
וברחתי.
מעכשיו אני יודע שהאהבה לא שווה יותר.\
האהבה הבאה שלי היא הסכין