רק רציתי להגיד לך…

שלום לך. כן, אתה.. מה שלומך היום? איך העברת את הימים האחרונים? איך הרגשת? מה חשבת? האם חשבת עלי?
מה עשית מאז? צחקת? בכית? היית מאוכזב? האם השתחררה מפיך אנחת רווחה?
אני בטח מציקה לך עם כל השאלות. אני עומדת פה.. שוכבת.. ובוכה. אתה פה איתי. יושב לצידי, אבל בעצם אתה לא- מעופף. אתה במקום אחר, חושב על משהו אחר, והעיניים שלך נוצצות בערגה למשהו, אך אני יודעת שאין זה כלפי.
אני פה, ועיניי עצומות, אך אני רואה. אני רואה שאינך רוצה אותי.
מה שיש לי להגיד לך.. זה לא ארוך, אבל קשה לי, ובכל מקרה אינך שומע דבר ממה שאני אומרת, אז בינתיים אמשיך לדבר לעצמי ולפרוק את שעל ליבי.
תמיד היית טוב אלי. הראית לי אהבה, אבל ידעתי תמיד שמעולם לא אהבת אותי.
אף פעם לא היית שם בשבילי, אף על פי שתמיד טענת שכן. ואני.. תמיד הייתי שם. חיכיתי שתפתח אלי. שתראה לי, ולו מעט מרגשותיך, אבל אתה? נשארת אדיש כלפי. נשארת מסתורי.
למה בכלל היית איתי זמן רב כל כך? מה הרווחת מכך? רק הסבר לי. עכשיו.. שניה לפני הסוף, אני רוצה תשובות. הסבר לי למה. הראה לי מעט מהרגישות שאני יודעת שיש בך.. אמור לי את הסיבה למעשיך.
כמובן, אינך עונה. אתה סתם יושב פה ובוהה באוויר החנוק שבחדר.
תמיד אהבתי אותך. וכשהתחלת להתייחס אלי, אלו היו הימים המאושרים ביותר בחיי, קצרים ככל שיהיו, אבל דרכת על ליבי. מחצת אותו בין ידיך העדינות. שיחקת בי.

רק דבר אחד יש לי להגיד לך…

רק רציתי להגיד לך.. שחרר אותי.