שאפיק 2 קטע מרומן בכתיבה

קטע מרומן בכתיבה

שאפיק 2
במסע הלוויה פסע אחי הצעיר ראשון אחרי האמבולנס בה נחה גופתי כבול באזיקים והדמעות הרטיבו את הכפייה הלבנה שעטה עליו כמנהג עדתנו. כול הגברים של הכפר פסעו אחריו בחבורות וביחידים, גולשים בכביש המוביל אל בית הקברות דוממים וחמורי סבר תחת שפמם המטופח. הנשים נותרו מאחור, בבית התפילה, עטופות בצעיפיהן הצחורים. פקעות של ראשים מורכנים, אבלים. אמי במרכז, נתמכת בשתי אחיותי הגדולות, וסביבה כול הנשים שבאו לכבד את הפרידה מהגבר הצעיר שהיה בנה, שלא ידע אף אחת אחת מהן, ושלא זכה להינשא והוליד ילדים.

שתי אחיות שנצמדו זו לזו בהמון, מנסות להצניע נוכחותן, לא היו אמורות להיות שם כלל. כיוון שהנפטר, אני, לא היה ממשפחתן בכלל, ובהופעתן בלוויה, קבל עם ועדה, היה יותר משהעין קלטה במבט ראשון.הן היו בנותיו של צייד מומחה לצייד דורבנים וחנזירים מהכפר הסמוך, איש עם רקורד מכובד של גשש בצה"ל, ורסיסים בכול הגוף מהתקלויות קרביות בהן נטל חלק. הבוגרת ביניהן נישאה לא מזמן לגבר מהכפר שלנו ועברה להתגורר איתו בבית שבנה לה מעל בית אביו, ממש מול בית אמי. והצעירה, בת הזקונים שעדין התגוררה בבית הוריה בכפר השכן, ניצלה כל הזדמנות כדי לחמוק אל בית אחותה, גם גם כדי לסייע לה במטלות הבית, וגם משום שבית הזה שימש עבורה כמקום מפגש סודי עם ארוסה, ואולי גם משום שהוא שכן מול בית אמי, בו התגורר עדיין אחי הקטן, אהובה הראשון.

האחות הצעירה הייתה היפה שבבנות משפחתה. אפילו בין אחיותיה הייתה תמימות דעים על כך. הייתה לה גזרה דקיקה ומדוגמת, חיוך כובש, וצוואר ארוך כצוואר ברבור. היא הייתה בת מחזורו של אחי הצעיר, וחברתו הקרובה משך כול שנות בית הספר התיכון. הם היו מלכי הכיתה, והמסמר החברתי של השכבה כולה, ואולי היו נותרים כאלה עד היום אם אחי לא היה מסתבך עם החוק ונשלח למאסר. הם נפרדו. האחות הצעירה המשיכה בחייה, מצאה עבודה באחת ממסעדות התיירים שבמרכז הכפר, ושם גם פגשה באהובה החדש, זה שהחליף בלבה את אחי הכלוא. גם הוא היה מהכפר שלנו, אך שלא כאחי הצעיר, שידו הייתה בכול ויד כול הייתה בו, הוא היה גבר צעיר נאה ומצליח מאד במונחים מקומיים. בגיל שחבריו עדיין השתמשו בכרטסיות רב-קו כדי להגיע ממקום למקום, כבר נהג במרצדס חדישה ותמיד נוצצת מנקיון, בזכות מכוני שטיפת המכוניות שהיו בבעלותו בכל אחד מהכפרים.

הסיבה הרשמית לנוכחותן של שתי האחיות בלוויה שלי הייתה השכנות של בית האחות הגדולה לבית אמי, והכבוד שהם רוחשים לה, ולי, אך זו הייתה רק הסוואה, תיקייה בלשוננו. כי לא העצב על מותי בטרם עת גרם לאחות הצעירה למרר בבכי, ולא חמלתה על אמי ששכלה את בכורה, היה זה מראה אחי הצעיר, אותו לא ראתה כבר שנה, כושל בבכי אזוק ידיים אחרי המכונית בה שכבה גופתי, שבור ומיואש. רק בכדי להביט בו הגיעה, ואולי לפגוש בו לרגע לפני שיועלה שוב אל מכונית האסירים בדרכו חזרה אל הכלא, והיה בכך סיכון גדול עבורה, שכן כבר הייתה מאורסת לאהובה החדש והקנאי, שידע הכול על הרומן הקודם שלה. אך היא לא ויתרה.