שוב אותן חומות שאי אפשר לשבור

נתתי יותר ממה שחשבתי שאתן וויתרתי.
שחררתי מהראש שחררתי מהלב זרמתי עם הרגע זרמתי איתך באותו רגע הייתי שלך. לקחת השתמשת זרקת עכשיו אתה בקושי אומר מילה, מוותר עליי מוותר על התחושה. זאת שכלכך חשובה לי זאת שנכנסה לליבי ומתעקשת לישאר שם ולא לצאת, אני כלכך מבולבלת אמרת ששום דבר לא יישתנה שהכל יהיה כמו תמיד שנשאר החברים הכי טובים, שנשאר ידידים, אבל שיקרת.
התרחקת הלכת, עכשיו אני לא מרגישה ממך כלום, בנית מסביבי חומות ואתה לא נותן לי להיכנס מכבה אותי מעולמך וזורק אותי החוצא. אולי אני כבר לא חשובה לך ואולי נתתי יותר מידי או שהצקתי וחפרתי ואמרתי. אבל זה הרגיש לי נכון למכ אי צריכה להרגיש חרטה, או שבעצם זאת לא חרטה זאת זה בעצם שמחה ורצון לחזור לאותו הרגע? אבל מה אני עושה, ממשיכה ומכחישה, מנצירה את הזיכרון ונותנת לו לשקוע עמוק יותר בתוכי ?