ההוא ששבר את ליבה

היא בוהה גם אתה בוהה, היא בוכה ואתה רק מסתכל
אתה שברת לה את הלב כי הרי לבך כבר הפסיק להתחשב,
היא אותה ילדה בוכה בלילות ואתה מנחם אותה אבל חושב על אחרות…
היא הייתה כול חייך ככה נהגתה לומר,
אבל עכשיו בגלל ילד כמוך הלב שלה נישבר.

שבר שבר מליבה אוספת מקווה שתחזור ושהזמן יעצור
אבל בליבה היא אומרת ״לא הוא כבר לא יחזור״
יום יום בוכה הילדה על שברים, שנאבדו באפלה
בוהה בקיר לבן ונזכרת איפה הימים של של כיף ושמחה
ששנהם טילו לנגד השקיעה.
אבל עכשיו לעיניה הבוכות מבקש את סליחתה ובצער אך בשימחה
סוגר את דלתה ״מה היא עשתה״ היא חושבת לעצמה
״אולי זאת היא אשמה״? חוזרת ושואלת את עצמה
אולי היא זאת ששיקרה,? שפגעה,? אבל היא שבה ונזכרת
בזה ששבר את ליבה…