שלא תחזור
היא יודעת עליך הכל. היא יודעת מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר, איך אתה אוהב את הקפה שלך, איך תגיב במצבים מסויימים ומה תזמין לאכול כשתהיה במסעדה הקבועה שלכם.
הייתם יחד 5 שנים, אז ברור שהיא יודעת עליך הכל. היא יודעת מה יעודד אותך ברגעים קשים, מה חסר לך כשאתה מרגיש לא שלם, מה ירגש אותך עד דמעות ועל איזה נקודות ללחוץ לך בלב.
ואני… אני אמשיך לנסות לגלות אותך בתקווה שאולי יום אחד אהיה ״זאת שמכירה אותך הכי טוב״.
—
משום מקום נפלת עליי. הגעת כמו מלאך שאלוהים שלח לי במיוחד.
בדיוק התחלתי את תקופת ה״לבד״ שלי ואז אתה באת. אוי אלוהים, וכמה טוב שבאת.
לפנייך עברתי לא מעט דברים בחיים- ניסיתי, נפלתי, התאוששתי, המשכתי ונפלתי שוב.
תמיד קיוויתי שאולי הפעם יהיה סוף טוב, שאולי הפעם זה יהיה אחרת. עד שהחלטתי שזהו, שאני צריכה קצת את הלבד.
כשהכרנו ידעתי שגם לך יש את ההיא שהשארת מאחור. ידעתי שזה לא רק אני ואתה, אלא יש גם את כל הסיפור שבא איתך והצל שנמצא מאחורייך, כמו שהוא נמצא אצל כל אלה שהייתי איתם.
יש לך את החור הזה בלב, את החלל הריק שלא עוזב אותך… ואני יודעת שאיתי אתה לא תהיה שלם, כי אני לא היא. לא אני אמלא לך את החוסר שמעיק עלייך.
אני מעבירה את רוב הזמן שלנו יחד במחשבות על מה היא הייתה עושה במצבים מסויימים במקומי. איך היא הייתה מנחמת אותך בטלפון כשאתה מוטש מהצבא ומת לחזור הביתה, איך היא הייתה מחבקת ונושמת אותך איך היא צחקה מהבדיחות שלך כשהייתם יחד ומה היא הייתה קונה לך ליומולדת…
היא תמיד תהיה שם, גם אם היא רחוקה. היא תמיד תדפוק לך על הכתף באצבע כדי להזכיר את עצמה, כדי שלא תשכח.
ואני יודעת, אוקיי? אני יודעת שאף פעם לא באמת נפרדתם. אני יודעת שהיא עדיין בלב שלך, שהמקום שלה שמור. אני יודעת שבכל חודש יש יום כמו אבל בשבילך, וזה בסדר. אני יודעת שהמילים של אבא שלה על טבעת, קצת הלחיצו אותך. פחדת להתחייב לעתיד… אז שחררת ונתת לה ללכת.
אני מבינה שכואב לך, אהוב שלי. אבל נמאס לי, אתה מבין?
כשאתה בימים בלי מצב רוח נמאס לי להרהר שאולי אתה חושב עליה, שאולי אתה מתגעגע.
נמאס לי להרגיש במבחן עם עצמי כדי לנסות לרצות אותך כמעט כמוה, אם לא יותר.
נמאס לי להרגיש כאילו אתה מת שהיא תהיה פה במקומי, שתחבק אותה עכשיו ולא אותי.
ויותר מהכל… נמאס לי לפחד שיגיע הרגע שאולי היא תחזור. המחשבה על מה יהיה כשזה יקרה, הורגת אותי.
במשך כל השבעה חודשים שאנחנו יחד, תמיד היה לי את הפחד שתקום ותלך. שאולי תראה את הפנים שלה ברחוב ותבין כמה אתה מתגעגע אליה, כמה אתה מתגעגע למגע ולליטוף שלה, לבושם שלה ולחיוך.
״שום דבר לא בטוח בחיים האלה, אהובה, אבל אני יכול להגיד לך כמעט ב100 אחוז שאנחנו לא נחזור.״
אתה מכיר אותי, אתה מכיר את כל הפחדים שלי מהאכזבות הישנות. סיפרתי לך את הלב שלי. הכנסתי אותך למקום שאף אחד לא היה בו לפניך.
אבל אני לא מטומטמת… אני יודעת שאם היא רק תבקש אותך בחזרה אתה תשקול את זה לא מעט. וגם אם באמת תבחר בי, כמו שאמרת, בטח המחשבה שהפסדת אותה לתמיד לא תניח לך. ואני אהיה זאת שתצטרך לעמוד פה חזקה בשבילך, אבל תראה… תכף גם אני נגמרת. הלב שלי לא מאבן.
בבקשה אלוהים, בבקשה. רק שהיא לא תחזור.
תגובות (0)