שלי לנצח, גם אם זה רק בראשי //

אני עוצמת את עיניי.
ושוב, במקום חושך מוחלט ושקט ממחשבות,
פנייך מאירות את מחשבותיי.
בלי אפילו לשים לב, אתה פשוט שם.
צץ לך מתי שבא לך והולך מתי שבא לך,
ממש כאילו זה הבית שלך.
אבל למרות ההתפרצויות הבלתי צפויות הללו שלך,
דווקא נורא נוח ונחמד לי ככה.
טוב לי שאתה שם.
מבחינתי תחיה שם לנצח,
בראשי.
בתנאי שזה ישאיר אותך בחיי היומיום קרוב אליי, כמובן.

אני יודעת שאתה רוצה יותר,
אני יודעת שאתה סבלני כלפיי, בנתיים.
אני מבטיחה שאנסה להפסיק להיות כזו כבדה.
אבל אני באמת לא יודעת את הסיבה ללמה אני כל כך כבדה,
אז איך אפסיק?
כאילו, זה בטח מלא בכל מיני בולשיט פסיכולוגי, בגלל דברים שקרו לי בעבר ובלה בלה בלה..
לא יודעת מה לומר יקירי.
לא יודעת איך אפסיק.
לא יודעת איך לספק אותך.
לא יודעת למה אני נסגרת כל כך כשזה מגיע לזה.
אני לא יודעת, אני מקווה שסבלנותך לא תיגמר בקרוב,
ממש מקווה.
כי כל כך טוב לי איתך,
ואתה כל כך יקר לי,
כי אתה כל כך טוב ומדהים,
כל כך הרבה דברים טובים,
ואם תלך, לא יודעת מה אעשה עם עצמי.
אם תלך, אני לא אעצור אותך, לא אעשה לך רגשות אשם,
לא אגרום לך להרגיש רע עם זה.
אני אשב בשקט בחדרי ואבכה המון,
ובטח אפסיק ללכת לעבודה לכמה זמן,
ולא אצא מהבית לכמה זמן,
עד ש.. \"אתאושש\".
למה המרכאות?
כי אתאושש רק פיזית, ואת הבפנים אסתיר מכולם כמו שאני תמיד עושה.
שומרת את החרא לעצמי, כי לפעמים זה דווקא דיי נחמד לסבול לבד.
אני אתחיל ללכת לעבודה שוב,
אחייך ואצחק,
אצא מהבית למקומות כיפיים,

ואהנה ליד כולם.

אבל כשאחזור הביתה,
אכנס לחדרי,
אעצום את עיניי,
ואראה את פנייך מאפילות את מחשבותיי,
משמידות כל תא ושריר בראשי שהיה פעם שלם,
הורס את המקום שפעם היה ביתך,
כי נמאס לך לחיות כך,
נמאס לך לחיות שם.
אבל אני לא משחררת אהובי,
אתה עכשיו *רק* בראשי,
עזבת את חיי היומיום שלי,
ורק בראשי,
אני יכולה לשלוט על החלטותיך יקירי
ומשם, אתה לא עוזב אותי,
שם, אתה שלי.
לנצח.