שנה

הלב שלי דופק בהתרגשות. אני שומע שיר של הלהקה האהובה עליי. הוא מחדיר מוטיבציה ללעשות את זה.
"היי" אני שולח לה.
אני מחכה, במתח. תוהה אם היא תגיב בכלל, ואם כן אז מתי.
לאחר חמש דקות, שנדמות כמו נצח, היא עונה.
"היי מה קורה?"
"הכל בסדר, מה איתך?"

מהנקודה הזאת אני נשאב. נשאב לתוך התכתבות ארוכה ומרתקת. מעולם לא הייתה לי התכתבות כזאת. אנחנו מדברים על כל נושא אפשרי פחות או יותר. והרגשות מתחילים לצמוח והמחשבות מתחילות לרוץ קדימה, אל העתיד.
עד שיום אחד אני שואל אותה –
"היית רוצה להיפגש?"
"אני אשמח"

ואנחנו נפגשים. וכמו ההתכתבות, אני נשאב לתוך השיחה איתה. נשאב לתוך הקסם שלה.
אנחנו מדברים על כל מה שדיברנו עליו בהתכתבות ואפילו יותר.

ואז אנחנו ממשיכים להתכתב. ונפגשים שוב.
אני רוצה לנשק אותה.
היא מסכימה.
אנחנו מתנשקים.
ההרגשה היא לא מדהימה. אבל היא גם לא רעה.
מה שבטוח, היא משאירה טעם של עוד.

ובהחלט יש עוד.
שנה ביחד.
הייתה שנה יפה, אבל גם קשה. הרבה רגעים יפים, אבל גם הרבה ריבים.
אנחנו נפגשים.
יש שוב ריב.
היא נפגעת, והיא כועסת.
אתה לא מבין מה עשית הפעם.
לאחר זמן מה של ריב, פתאום משתררת דממה.
אתם מסתכלים אחד על השני בדממה ולא יודעים מה לעשות.
אתה מסתכל עליה, על הבחורה הזאת שאתה כל כך אוהב. אתה מסתכל על השפתיים שאתה כל כך אוהב לנשק, על העיניים שאתה כל כך אוהב להביט בהן.

"אז זהו? אולי שנה זה מספיק?" היא אומרת לפתע ושוברת את הדממה.
אתה מרגיש איך הלב שלך מתכווץ. אבל אתה יודע מה אתה צריך לעשות.
אתה מהנהן.
אתם מתנשקים נשיקה קצרה אחרונה. והולכים איש איש לדרכו.

אתה יושב בבית, וחושב. כבר כמעט אזלו לך מאגרי הדמעות.
אתה חושב האם זה באמת היה נכון. ומגיע למסקנה שכן. אבל זה לא עוזר לכאב הכל כך חזק, שאוכל אותך מבפנים. זה לא עוזר לך להמשיך הלאה.
אתה שם אזניות, ושומע את השיר ההוא, ששמעת לפני שנה. אבל הפעם, במקום התרגשות, יש רק כאב. כאב כל כך חזק עד שנדמה שהלב שלך לעולם לא יחלים.