שנייה אחת מאוחרת מידי של חרטה
איש, לא יבחין, איך ככה פתאום סתם נפגשנו.
איש, לא יאמין, איך ככה פשוט התאהבנו.
איש, לא יבין, את מה ששנינו הרגשנו…
2x רוכבים כאן על הגל… הולכים על שפת הים….
שלום אומרים כולם… הגעתם בזמן אן…
" מה את עושה?.." שאלה אותי בלגלוג שירה, מלכת הכיתה. שיערה החלק גלש על כתפיה היפות. עיניה הכחולות (עדשות מגע) השתקפו באור השמש שחדר דרך החלון. היא הייתה רזה, גבוהה, בעלת שיער חום בהיר צבוע בפס אחד בלבן צהוב ובעיקר מקובלת…
במהירות סגרתי את היומן שלי. "לא עניינך שירה" עניתי בחוצפה. "אין לך זכות לדבר איתי" אמרה. "בסדר" אמרתי בקול אמרתי בקול ציני וחייכתי חיוך מזיוף להמחשה.
ג'סי התקרב אלי וחיוך ענק על פניו. הוא כול כך יפה… הוא נשען עם ידיו על שולחן הכתיבה שלי וכול שיכולתי היה לבהות בחבר החתיך שלי. שיערו החום הכהה כיסה חלק מפניו, אפו הקטן ופניו הנקיים מפצעונים… חלומה של כול נערה בת חמש עשרה…
חייכתי אליו בחזרה ולפתע חיוכו נעלם. "אנחנו צריכים לדבר" אמר. תראי נעמי, אני מחבב אותך והכול אבל אני לא חושב שזה ילך. הלב שלי צנח. "א…אני לא מבינה". "למה?" אני מצטער אמר והשפיל מבטו. הוא הלך ועבר אותי. פי נותר פעור, גבותיי התקרבו זו לזו ועניי הביעו מצוקה. עמדתי ליפול. עמדתי לקרוס. רציתי למות.
כבר התחלתי לחשב את הכול בראשי, איך אני לוקחת סכין מטבח, נייר ועט, כותבת הקדשה להורי ו… נפלתי. דמעות חמות ירדו אט אט במורד לחיי ושיערי נפל על פני.
הסתובבתי לאחור וראיתי…. ג'סי עמד עם שירה וחבורתה וצחק וחייך. הוא אף פעם לא חייך ככה כמו שהוא היה איתי. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה אתמול. האם נרתע? האם חשב שאינני טובה מספיק עבורו? או שפשוט לא רצה אותי ואת שירה כן…
מגי רצה אלי וחיבקה אותי חיבוק חזק. "אני כאן…." השענתי את ראשי על כתפה ונתתי לה ללטף אותי כאילו הייתי חיית המחמד שלה.
"הוא לא אוהב אותי" לחשתי בקול שבור. "הוא אוהב אותה.." "זה לא נכון!" אמרה מגי. "הוא כן אוהב אותך!…" "אתמול שמעתי את שירה מאיימת עליו שאם הוא לא יהיה החבר שלה אז היא תאמלל אותך… הוא רק רצה שהיא תפסיק להציק לך. הוא עשה את זה מאהבה נעמי!"
"אם הוא באמת היה אוהב אותי הוא היה נשאר."
מגי עזרה לי לקום. "תודה על הכול מג" אמרתי ונתתי לה חיבוק של פרידה. דחפתי אותה קלות ורצתי מהמקום. "נעמי!" צעקה אלי. אך לא עניתי לה. רק בכיתי בכי תמרורים עד שהגעתי לפרצה בגדר התיכון. זחלתי על האדמה מתחת לגדר ורצתי לביתי. נכנסתי לחדרי ונעלתי את הבריח. הדמעות לא הפסיקו לרדת.
לקחתי את כול התמונות שלי ושל ג'סי ביחד וזרקתי אותם על הרצפה. שברי זכוכיות התפזרו בכול רצפת הפרקט של חדרי ועדיין בכיתי עוד ועוד. חיפשתי כול בגד, תכשיט, ברכה, צמח וקישוט שג'סי אי פעם נתן לי. את הכול זרקתי על הרצפה לתוך שקית אשפה. לקחתי נייר ועט וכתבתי להורי כמה שאני אוהבת אותם וכמה שהם תמיד עזרו וכמה שאני…מצטערת. לקחתי קופסת גפרורים
ויצאתי מהבית כשסכין בשר מארה"ב בידי הימנית ושקית האשפה עם החפצים שג'סי נתן לי בידי השמאלית. רצתי לעבר המזבלה ומצאתי את מה שקיוויתי למצוא. פח ברזל גבוה. זרקתי את שקית האשפה לתוך פח הברזל והצתתי אותו בעזרת הגפרורים.
במרחק ראיתי את מגי וג'סי רצים. חשתי אהבה כול חזקה אליה אך צעקתי לעברה "בוגדת!!"
שנייה לפני ששיספתי את גרוני ראיתי אקדח ושפתיי התעקלו לחיוך קטן. זרקתי את הסכין והרמתי את האקדח כיוונתי אותו לרקתי, שמתי את אצבעי על ההדק ולחצתי חזק ככול שיכולתי. הירייה נשמעה חזק וברור ומגי הגיעה בזמן מספיק כדי לתפוס אותי נופלת.
"לא…." לחשה. "לא…" ג'סי נפל על בירכיו ובכה גם הוא. "אני אוהב אותך נעמי. אני באמת באמת אוהב אותך…"
מיד כששמעתי את זה התחרטתי. למעשה ברגע שלחצתי את הדק הרובה הטחרתי. התחרטתי שלא החזרתי מספיק לשירה, מלכת הכיתה. התחרטתי שלא אמרתי להורי כמה שאני אוהבת אותם. באופן אישי. לא הספקתי לעשות כול כך הרבה דברים אבל נשמתי נפחה לפני שהספקתי לחשוב על עוד דברים שלא הספקתי…..
-יום אחרי-
מגי קמה מנומנמת ומדוכאת. מאורעות יום האתמול דפקו חזק בראשה ולא הרפו. היום היה שבת ומגי יצאה החוצה להביא את העיתון לאביה וראתה בכותרת גדולה…
"בגלל בנים והאהבה שלהם, השנאה. הטיפשות, החוכמה, הרגישות והאדישות. אמפתיה אין סופית ועם זאת הם תמיד שוברים את ליבנו. נעמי בלסק, נערה בת חמש עשרה התאבדה אתמול (יום שישי) בגלל בן ששמו אנונימי מצורכי הגנה.
מגי הסתכלה וקראה שוב ושוב את השורות בעיתון. היא ידעה מי הילד ומי הילדה גם בלי לקרוא את שמותיהם. דמעות בודדות ירדו על לחייה והיא מלמלה לעצמה "אוי ג'סי…" היא רצה החוצה ודפקה בביתו של ג'סי. הוא פתח לה והיא נפלה עליו ונישקה אותו נשיקה לוהטת בשפתיו והוא החזיר לה אהבה.
תגובות (0)