תעלומה.

"איפושהו בעולם מישהו מתאהב עכשיו
בדיוק כשאתה יוצא לי מהלב
מישהו נכנס למישהו בחיים
ואתה עומד על סף הדלת ועוזב
איפשהו בעולם מישהו מתפוצץ מצחוק
בדיוק כשאצלי צונחת דמעה."

(דוני דלומי)

קצת השראה מהשיר:

ידייה רעדו באופן בלתי רצוני המחשבה על השיחה גרמה לה לבקר את התנהגותו לאורך כל היום 'אני עלולה עוד לאבד לגמרי את השפיות
המעטה שנשארה לי' חשבה. 'איך בכלל העזתי להגיע' תהתה. ערב ירד, הילדה עדיין יושבת על אותו ספסל מבודד. חולפות הדקות והיא
תוהה אם היא באמת רוצה שתגיע תוהה אם קראת לה הנה בכדי להמשיך את וידוי השנאה שלך מאתמול, נזכרת במבט הארסי ובמשפטים החודרים שעודם מהדהדים בראשה "תתרחקי ממני. את לא מבינה?" "אני שונא אותך".
לפתע מבחינה בדמות ההולכת לקראתה. הייתה זו דמות של נער. הערפל מתבהר הנער יפייפה, גבוה ורזה עיניו התכולות מרהיבות ניתן
להבחין בהן ממרחק,שערו זהוב המגיע עד כמעט אחרי כתפיו,עורו לבן חיוור סביב דמותו קרנה הילת אור של שמש שוקעת, סער.
היא משפילה את מבטה ובוהה במגפיה הבלויות.
סער נעמד מולה נועץ בה מבטים, בינתיים מאיה נושמת נשימות קלות דרך אפה, בניסיון עלוב לנסות להרגע היא מתחילה וסופרת לאט
לאט בליבה עד עשר ושוב, נשימות, פנימה החוצה, פנימה והחוצה מתאפקת שלא להתפרץ.
ברגע אחד מרימה את מבטה אליו, ובתנועת ראשה מסיטה את שערה החלק הצידה.
מיד נועצת מבט בעיניו הבוהות בה.
מבט חודר, אף לא מצמוץ, מאין קרב מבטים מוזר בו אין מנצח אלה רק שני מפסידים.
שתיקה.
שתיקה רועמת.
ליבה החל לפעום בחוזקה, קול יחיד בתוך הדממה. כפות ידיה החלו להזיע והיא התכווצה במושבה.
"מה אתה רוצה! רצית שאגיע לא? עכשיו אתה שותק?" התפרצה. "אתמול היה לך די הרבה מה לומר" גלגלה
את עיניה.
שתיקה, סער ממשיך לבהות.
"על מה אתה מסתכל" פלטה מאיה בצעקה.
שתיקה.
"לא יודעת מה חשבתי לעצמי שהגעתי לכאן.." התייאשה והקימה את עצמה מהספסל.
עוד לפני שהספקה לזוז סער חפן את פנייה בידיו בחוזקה והצמיד את מצחו לשלה.
היא הרגישה את נשימותיו החמות נחות עליה ואת שערה נדפק אל מצחה המזיע כששפתיו התקרבו אל שלה
הוא פלט כמעט בכעס "את לא יוצאת לי מהראש אוקי?"עייניו ברקו ונראו לה עצובות אך לפתע עלה בהן ניצוץ
מיד על שפתיו הופיע חיוך קטן, "מה…" מלמלה מאיה בקול שואל, ומיד נפלט מפיו גיחוך
"תאמיני לי שאני לא איזה ילד שמקבל סחרחורת מכל ילדה יפה שמחייכת אליו…" נשימה עמוקה.
'הוא חושב שאני יפה' מסכם הקול הפנימי של מאיה במבוכה קלה.
"את מבינה.. אני מנסה להסביר לך בגלל זה אני אומר לך שאני.. אני… אוהב אותך." ליבה שקע.
"אני מאוהב בך מהרגע הראשון שראיתי אותך… בחיי שאת מלאך"

ורק מאחורי עץ אלון בחורשה ליד נראתה ילדה קטנה מצוטטת לשיחה, היא לא התכוונה.
היא תכננה להתבודד שם עד שתרגיש בנוח להרוג את עצמה, ופתאום נחשפה לשיחה של סער ומאיה.
תחושת כאב אחזה בה, הסכין שבידה ננעצה בה.
תחושה כה מדהימה, אך באותה עת כה צורבת.
היא נשכבה שם.
מתחת לעץ אלון.
מבעד לחולצה השחורה ליבה הקטן פסק פעימה.
בכיסה נגלה מכתב הכתוב בכתב ידה.
מקומט ומלוכלך.
מה כתוב שם?

"הסיבה היחידה שלא שחררתי משהו שאעציב אותי היא בגלל שהדבר הזה היה גם אחד הסיבות שלי לשמחה, לחיים..
הדבר אינו ועכשיו גם אני"

תעלומה.