10 שניות אחרונות

דיילי ליברטי הייתה בת 11 כשהמחלה פרצה.
הייתה לה מחלה חשוכת מרפא, גילו את זה רק אחרי המוני הניסיונות של התרופות.
הרופאים הזהירו אותה שאם עד גיל 16 היא לא תירפא, תישאר לה חצי שנה לחיות.
דיילי הייתה תמיד חיובית והסכימה לכל תרופה, אבל התרופות רק החלישו אותה.
"עוד יומיים וזה רשמי." אמרה אמא של דיילי, יומיים לפני יום הולדתה. דיילי הסתכלה עליה, ואמרה: "כן. תישאר לי חצי שנה לחיות…" היא הסתכלה במראה על פניה, ובחנה אותם. "אני לא יכולה להאמין. לא הספקתי כלום." אמרה דיילי.
במקום לחגוג, יום הולדתה היה יום של אבל. במקום לחגוג סוויט סיקסטין, היא הייתה די שקטה וידעה שעכשיו זה אמיתי וזהו, הסוף מגיע- נשארה לה חצי שנה.
השיער שלה צמח חזרה אחרי שנשר בגלל אחת התרופות, היא יכלה כבר לאסוף אותו.
כאב לה-
להשאיר את ההורים שלה אחרי המוות, בוכים, לעזוב את חברות שלה פתאום…
אבל הכי כאב לה, שהיא מעולם לא סיפרה לאהבה שלה מה היא מרגישה כלפיו, והיא הייתה די בטוחה שזה יישאר ככה.
עבר חודש, עבר אחריו עוד אחד, ועוד ועוד, עד שנשאר לה חודש אחרון לחיות. היא איבדה את החיוך שלה והצחוק, הבגדים העליזים שלבשה הוחלפו בבגדים שחורים יותר מעורב, והיא הייתה קרירה.
בימים היא ניסתה לשמור על עצמה מלבכות, בלילה היא הייתה בוכה את נשמתה, היא לא רצתה לעזוב.
היא כל הזמן הייתה ממלמלת את שם האהבה שלה מתוך שינה, הייתה קוראת בשמו.
אז… הגיע היום האחרון.
האהבה שלה, קראו לו שיי, בילה את זמנו בביתו.
דיילי לא ידעה אף פעם שהוא מרגיש אותו דבר כלפיה. הוא לא הצליח לחייך, לא כלום, הוא רק בהה בשעון וחיכה לשעה בה דיילי אמורה למות. אבל אז, דפיקת דלת אחת קטעה את מחשבותיו העצובות, אמה של דיילי הייתה מבעד לדלת, מחכה שהוא יפתח. הוא פתח עם פרצוף די מופתע, היא משכה אותו וסיפרה לו במכונית שלדיילי- נשארו רק עוד 5 דקות.
דיילי בינתיים חיכתה בבית החולים בחדר מבודד, אף אחד לא יכל להיות איתה בזמן המוות שלה. היא גם לא יכלה לנשק אף אחד בפעם האחרונה מחשש שזה מדבק. נשארה עוד דקה. שיי ואמה של דיילי רצו אל החדר, שיי נעמד מול דיילי, כשמה שהפריד ביניהם היה זכוכית וקיר. "אני אוהבת אותך." סימנה לו דיילי עם שפתיה, הוא סימן לה חזרה: "גם אני אותך."
הם הסתכלו בשעון, 30 שניות נשארו. הוא הסתכל עליה והיא עליו, דמעה נפלה מעינה. נשארו 10 שניות. הם הצמידו פיהם לזכוכית כאילו הם מתנשקים, אבל לא יכלו באמת.
"10… 9…. 8…" התחיל לקרוא רופא. שניהם התחילו לבכות תוך כדי הנשיקה של הזכוכית. "6…5…4…" הוא המשיך. "ביי." אמר שיי בלבו.
"3…2…1."
על השנייה הם התנתקו. דיילי נשמה נשימה מבוהלת, היא הסתכלה למעלה ונפלה.
זהו.
שיי התחיל לבכות, גם האמא.
היא שכבה ללא רוח חיים על הרצפה, אבל עם חיוך- היא הגשימה את חלומה.
10 שניות אחרונות של אושר.