6 חודשים-פרק 2.

06:30. קמתי מאוחר. לא טוב בכלל. ולא תרם לעניין ששוב חלמתי על לירז,כמו כול לילה.
קיוויתי שהלילה דווקא לא אחלום אליה אחרי מה שקרה אתמול. אבל התת מודע שלי בגד בי שוב…
הלכתי מעופף לשירותים. כמעט התנגשתי בסולם עם ה3 שלבים. צחצחתי שיניים. "חבל שלא הפעלתי מוזיקה." אני חושב בעצב. מסיים לצחצח שיניים מהר ומתחיל להתגלח.
בזמן הגילוח חשבתי על היום שיהיה היום: עבודה, עבודה ועוד עבודה. ולעבור בסלקום. לא הייתי צריך לשבור את הנייד אתמול.
אני עובד מול המחשב כול החיים, ועם כול הכבוד לזה שהמשכורת מכובדת, שמצליחה להביא לי אוכל הביתה ומשכנתא ואפילו כסף מיותר שאני יכול לבזבז, כבר נשבר לי להרוג את העיניים שלי מול המחשב עד עיוורון. אני לא חיי את החיים בכלל ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. הסדר יום שלי היה עבודה והביתה. ובסופ"שים הייתי מבקר את אבא החורג שלי. היחיד שנשאר לי. בסופ"שים שלא הייתי פשוט קם מאוחר. מכין איזה בוהריים ורואה כדורגל עד שעות מאוחרות בלילה. לפעמים הולך לבר עם חבר או מטייל לי בים.
עד שהכרתי את לירז.
זה היה ממש צירוף מקרים. התנגשנו אחד בשני בתל אביב. שפכתי עליה קפה והיא התחילה לקלל ולכעוס. "לא נו נהדר היום הזה פשוט לא יכול להיות רע יותר."
"הוא יכול." אני אומר לה, מנסה לנחם אותה על החולצה." הקפה היה יכול להישפך גם על הגינס שלך."
היא רק הסתכלה עלי חסרת הבעה. הייתי חייב לחשוב מהר.
"אני לא מפה ובאתי לטייל. לא תזיק לי חברה. נוכל ללכת לקנות לך חולצה עלי."
"למה לא?" אמרה והלכה לה במדרכה. הלכתי אחריה.
אתם יכולים לנחש מאיפה זה התגלגל מפה…
אבל זה הכול כבר נחלת עבר.

התלבשתי. חליפה. עניבה. נעליים מסודרות… עם כול הכבוד לקולנוע, אני לא מת על לבוש זרוק. אם מטופח. אז עד הסוף.
ירדתי מהבית. 07:15. כלב לא נבח. הלכתי למכונית. הדלקתי אותה ונסעתי. מטאליקה בדרך. אם אתם רוצים לא לחשוב פשוט תשימו מוזיקה ללא היגיון שכוללת צרחות, צעקות, וגיטרות חשמליות.
הגעתי לעבודה. עוד יום משעמם במשרד…
חניתי. יצאתי.
"אל תאבד שום דבר אה?" אמרתי לדור השומר.
"אני יכול להגיד אותו דבר עלייך. לא הבאת קפה." ענה לי בחיוך.
"אני בגמילה מקפאין."
עליתי במעלית ביחד עם עוד 3 אנשים. מוזיקת מעליות.נהדר….
נכנסתי למשרד שלי. "אבי!" צעקתי. כול המסדרון השתתק.
"אבי!…" חזרו קריאות חלושות. זה הדבר היחיד שאני אוהב בעבודה הזאת.יש לי סמכות פה ואני יכול פשוט להצביע על מישהו ולפטר אותו.
"כן?" הוא יצא מחדר הישיבות.
"התקשרו מברוקלין?"
"עוד לא אדוני. אני מאמין שהם התקשרו בלילה. תצטרף לבדוק עם נדב."
"אין בעיה.תודה." נכנסתי לדלת מימין. מסדרון קטן עם דסק קבלה. רותי כמו כול יום שם.
"בוקר אור רותי."
"בוקר." לגמה מהקפה. נתנה לי חבילת דפים. "תחתום על זה. אנחנו מוכרים טקסט ב56 אלף לרשת אחת בשוודיה."
"מי רשם אותה?" אני שואל.בודק את השם שלי על הדפים.אני לא שם.
"ירדן."
"סןף סוף" אני ממלמל בחיוך וחותם. שנה וחצי הוא עבד על הקומדיה המטומטמת הזאת שלא קיבלה שום הכרה בישראל או בחו"ל. ופתאום השוודים קונים אותה. לכו תבין מה דפוק אצלם.
"עוד משהו?"
"לא. אתה האמת דיי פנוי היום."
"כן…הלוואי." אני ממלמל. נכנס בעוד דלת ומגיע למשרד שלי. מורחב למדי עם קירות מלאים סרטים בDVD וטקסטים גמורים ולא גמורים. ספה מעור ושולחן רחב ידיים עם כיסא נוח.
התיישבתי. והתחלתי לעבוד. הייתי צריך לסיים את הפרק לתוכנית "לרנן מצלם."
דקה לפני הפסקת צהריים קולה של רותי עלה בטלפון. "שלג. מחפשים אותך.
"מי?" אני עונה מותש. שונא מרתון כתיבה.
"לירז."
ולפני שהספקתי לענות לה שלא תרשה לה להיכנס, היא פתחה את הדלת. פרחים בידה האחת, ובידה השנייה עדיין מחזיקה את הידית.
שיט.