6 חודשים-פרק 3

מכירים את זה שאתם מסתנוורים מהשמש לאחר שהייתם בצל בזמן ממושך? ככה הסתנוורתי מלירז, אבל במקום חמימות הרגשתי קור.
לא במודע הסתכלתי על המבואה מאחורייה, וראיתי את רותי עומדת מטרים ספורים מלירז. "סליחה" נפלט מפיה ללא קול. התעלמתי,החלב כבר נשפך.
אז הנה אני,שלג לינובסקי, יושב במשרד שלי עם גינס, חליפה ועניבה,בעבודה,מסתכל על האקסית שלי שלא ראיתי 6 חודשים ו6 ימים.
ואני בשוק.
לירז תמיד הייתה היזמנית בנינו, ולכן היא אמרה "תודה" לרותי וסגרה בפנים שלה את הדלת. היא נכנסה לחדר, צעדה בחינניות אל הכיסאות האורחים שמולי,זרקה את הפרחים על השולחן והתיישבה על הכיסא הימני,שלבה רגליים.
עדיין בשוק.
"היי." היא אמרה לי. הקול שלה לא השתנה, וכך גם לא הרגשות שלי כלפיה. התחילה לכאוב לי הבטן מעצבים.
"היי." עניתי בקושי,מרעיד את העפעפיים מתוך עצבים. ראתה, לא התייחסה.
"הבאתי לך פרחים."
קמתי מהכיסא,והמבט הרגיל שלה הפך למבט של ציפייה. לקחתי את הזר מהשולחן והלכתי אל החלון שנמצא מאחוריי. פתחתי אותו וזרקתי את הפרחים דרך החלון, בתקווה שזה יפול בביוב ולא על בן אדם ברחוב. הסתובבתי בחזרה אל לירז והתקדמתי אל הכיסא שלי. ממבט ציפייה הפרצוף שלה נהיה חמוץ.
"איזה פרחים?" שאלתי אותה. מסדר את העניבה בזמן שאני מתיישב.
אין תגובה.
"מה?" זרקתי עליה. כולי שמח בלב על האקט הסימבולי.
"אני מבינה שאתה עדיין כועס."
"אני כועס? חס ושלום. לזרוק פרחים שנתנה האקסית שבגדה בך דרך החלון זה לגיטימי לגמרי,בעיקר אם זה לעבודה. לא חבל על הכסף לירז?"
"כסף זה ממש אפסי לעומת מה שאני רוצה עכשיו." מסתכלת לי ישר בעיניים. פעם זה עבד עלי,היום כבר לא.
"ומה את רוצה עכשיו?" אני שואל אותה בשיעמום, מסתכל בתקרה.
"אותך."
"הסתכלתי אליה, מרגיש את הזעם נבנה בתוכי. מוכן לצרוח עליה שאין סיכוי, להגיד לה שהיא חוצפנית מדרגה ראשונה וחסרת תקנה. אבל לפני שהתחלתי היא כבר קטעה אותי. "אני יודעת מה אתה עומד להגיד,ואני כאן כדי שתבין את הצד שלי. אני מודה. לא יפה מה שעשיתי,אבל שלג…מאמי…דיי, אני רוצה אותך." היא קמה מהכיסא שלה ובאה אלי באיטיות. מנסה לשבת עלי. לשכנע אותי. קמתי מהר לפני שהיא הספיקה, והלכתי בחזרה מסביב את כול מה שהיא הלכה מהכיוון השני. "מה? השתוללת בכול הברים בתל אביב והחלטת לחזור למקום יציב שבו פעם אהבו אותך, לעשות פוצי מוצי ואז תוכלי לחיות עם כסף? שכחי מזה,עופי מפה."
"לא הולכת." התיישבה בכיסא מנהלים שלי,רגל על רגל, חיוך. "דווקא נעים פה."
הלכתי לדלת ופתחתי אותה. "רותי,תקראי למאבטחים בבקשה." היא מיד לקחה את הטלפון וחייגה.
"לא צריך, אני הולכת גם ככה." פתאום לירז לידי. לא שמעתי שהיא קמה בכלל. היא לחשה לי באוזן "לא מוותרת עלייך בחיים." נישקה אותי בלחי ויצאה החוצה.
סגרתי את הדלת בטריקה, הלכתי לספה ונשכבתי עלייה. ידיים על הפנים.
פסיכופטית.