BloodyMoon

אני חופר,
אני חופר ואני מרגיש,
אני חופר ואני מרגיש כאב,
אני חופר ואני מרגיש כאב, כאב הוא טוב.
אני חופר ואני מרגיש כאב, כאב הוא טוב, איפה את?
אני ממשיך לחפור, להשקיע את צפורניי הגדול כשל חיית טרף בתוך קיר הבטון הלבן, שכל חפירה שלי צובעת אותו באדום בוהק, אני מסתכל שוב על הציפורניים שהתקפלו ונשברו לנוכח מגע הקיר והשתקעו בעורי, חותכות את הבשר במחווה המלוות בנוזל אדמדם; הן כל כך ארוכות, כמו של חיית טרף, אולי הפכתי לחיית טרף; האם אני סוג של נשר עכשיו, מה הם עשו לי פה?
אני מרים שבר מראה מרצפת השיש ומסתכל באדם שמשתקף למולי, חיוך שבור מופיע לי מהמראה ואני משחררת אנחת הקלה, אני, אני. בכותונת פסים מכוסה בשמיכה ודמעות- אבל אני.
אני בולע את הרוק שנעמד בגרוני וקם מהמיטה, כפות הרגליים הכאובות שלי משתקעות בשברי הזכוכית הקטנטנים שעל הרצפה ואני מרגיש את חמימות הדם שיורד, אני יודע שזה רק צבע, הם אומרים לי שזה דם כדי שאני לא אעשה כלום, כדי שאני לא אגיע אליה, אבל אני אגיע, זה לא דם, אני מצחקק, זה לא דם, זה רק צבע, אתם שומעים?! זה רק צבע!
"דינג דונג" הפעמון מכריז, אני יודע שהם לא יחכו שאני אפתח, הם יכנסו, אבל לא אכפת לי כי זה לא הבית שלי- בבית שלי הייתה מיטה גדולה, וספה רחבה, וכלב, והיה בו גם אותה, ולא היה פה צבע, לא היה יורד לי צבע.
היא נכנסת, כמו מלאך מכוסה בלבוש לבן, היא לא נראת כמו מלאך וכנראה שגזזו לה את הכנפיים, אבל היא תמיד באה ואז אני הולך לישון, אני מסתכל על הכדור שהוגש לי בתוך היד, הם רוצים שאני אבלע אותו, ו"אז הכל יהיה יותר טוב." ואם אני לא ארצה לבלוע, הם יאיימו, יאמרו שאני מטורף ושאני צריך לבלוע, אתם יודעים שאני לא מטורף, נכון? היא ידעה…
אני נחנק כשהכדור יורד בגרוני, היא מסתכלת בחיוך שלו וצופה במקום הזה, הם תקעו בי אותו, אבל הוא לא שלי, הם לא יכולים להאשים אותי בכלום, אני מתקרב אל הקיר עם גבי כדי שהיא לא תראה שחפרתי, אני טוב, אסור לחפור, אבל אני צריך אותה.
אני חושב שהיא שמה לב, המלאך בלי הכנפיים, אולי היא תעוף דרך החלון ותקרא להם, ואז אני אומר להם את כל מה שאני חושב, ואז הם יביאו לי אותה.
היא ראתה את השם שלה, עכשיו היא יודעת, כתבתי את זה בצבע האדום, עם חיוך, כמו שהיא אוהבת, היא אוהבת חיוכים, ולבבות, ובובות של חיות, ואותי, היא אפילו אמרה, תשאלו אותה!
אני ממשיך לדפוק על הקיר בעזרת כפות ידיי, אני רוצה ללכת מפה כבר, הסדינים מפוזרים על הרצפה והמראה שבורה, אני לא אוהב להסתכל על עצמי כשאני פה, כשאני פה ולא איתה, אני כמעט נראה מטורף, אתם יודעים, אני נראה מטורף, אבל אני לא, חה! אתם מבינים אותי נכון?
המלאך עם הכדורים תופסת אותי, היא מנערת אותי ומסתכלת בעיניי, "אתה פה, כל כך הרבה ועדיין לא מבין- היא לא פה, היא במקום יותר טוב!" היא צורחת ואני מסתכל על הקיר, חושב על הזמנים שלנו ביחד.
לפעמים כשהיו אומרים על אדם שהוא במקום יותר טוב זה היה כדי לומר שהוא מ… אני מסתכל עליה כשהיא עוזבת, אני רוצה לצרוח אחריה, היא לא מתה, היא לא יכולה למות, הבזק זיכרון של מכונית והרבה אור נראה במוחי, המוני כתבים נוהרים לכיווני, וזהו, אני בחזרה בחדר הלבן שלי.
אני פותח את החלון ונותן לאוויר הלילה לשטוף אותי, אני מרגיש איך הירח קורא לי ואני מושיט לכיוונו את היד ,הוא מסתכל עלי ואני לרגע יכול לזהות את הפנים שלה לצד הכוכבים המעטרים אותו, היא רוצה שאני אבוא, אני אבוא. אני מסתכל מטה במרפסת ושומע צרחות של אחרים פה, השאר פה מטורפים, אני לא, אני יודע שהיא רוצה שאני אבוא, החדר שלי נמצא כל כך גבוהה ואני נאנח, אני קולט בזווית עיניי את הסדין שלי, אני לוקח את הציפורניים המרוסקות שלי וקושר את הסדין בצורת לולאה, צד אחד מחובר לרגל של המיטה שגררתי לכיוון החלון.
אני מרגיש את פרץ הרוח מהירח נכנס דרך בגדי, היא הייתה הירח שלי, נקודת אור בלילות חשוכים, היא עדיין הירח, הירח והכוכבים, הירח והכוכבים שלי.
אולי היא הייתה בוכה אם היא היתה רואה אותי לומד לעוף, אבל היא שם איתי, ועוד מעט אני אהיה שם איתה, הלולא מסביב לצוואר שלי, ככה הם עושים כשהם רוצים להגיע לכוכבים בלי חללית, ואז אני קופץ, ומסתכל למעלה, לרגע אחרון לירח שלי, שכוסה בצבע אדום, אבל זה רק צבע, הוא מכוסה בצבע אדום ובוכה כוכבים.
אני אצטרך לומר לכם שלום, למדתי לעוף והכל מתחיל להיות חשוך מסביב, ואני מתקרב לירח שלי- הוא מכוסה בדם.