….Why do you have to leave

הגשם ירד והרגיש כמו מחטים שנוטפים על עורם של נובה ובלו, הם עמדו מחוץ למועדון ונובה שמחה על החושך והגשם שמסתירים את דמעותיה ואת הסומק שעל פניה.
"אתה לא חייב לעשות את זה לבד, בלו." היא אמרה והביטה בגשם זורם מן המדרכה המשופעת אל פתח הביוב הקרוב.
"את יודעת שאני חייב, אין לי דרך אחרת." הוא התקרב עליה מעט אבל היא נסוגה, מביטה ישר בעיניה הספיר שלו.
"לא אתה לא! אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד, הרי כבר גרתי בסוף העולם. עברנו כל כך הרבה דברים ביחד, אני לא רוצה שתלך בלו! מה אם…" היא לא יכלה לגמור את המשפט, היה בו משהו כואב מידי. בלו שתק, זה לא היה אופייני לו במיוחד. היא הרימה את מבטה רק כדי להביט בחיוך הזחוח או המשועשע שלו אך הופתעה לגלות שהוא נראה על סף שבירה, בדיוק כמוה.
"אני לא מוכן לוותר על כל זה, מריאן. יש לי עכשיו כל כך הרבה ואני לא מוכן לוותר על זה, עלייך…" הוא התקרב עליה אבל הפעם היא לא נסוגה, כי זרועותיו הארוכות חסמו את דרכה, הם משכו אותה עליו כל כך חזק, כל כך בחום היא כבר לא הרגישה את הגשם על עורה או את הקור.
"אז למה אתה חייב לעזוב אותי?" שאלה. עכשיו היא ידעה שהוא יודע שהיא בוכה.
"אני חייב לעשות את זה בשביל בן ואדם, אני יודע שהם היו עושים את אותו הדבר בשבילי וגם את היית עושה את זה בשבילם." היא הרגישה את דופק ליבו ואת הרטט על החזה שלו כשדיבר.
"אני פשוט לא רוצה שיקרה לך משהו…" היא אמרה בשקט אל החולצה הרטבה שלו.
"גם אני, וזו עד סיבה שבגללה אני עושה את זה," הוא התרחק ממנה רק קצת כדי שיוכל להביט בפניה. "רבל, ג'יין ואוטיס כאן, הם ישמרו עלייך עד שאני אחזור." הוא חייך את החיוך היפה שלו, והניבים הארוכים שלו בלטו החוצה דרך שולי פיו.
הוא נתן לה נשיקה עדינה וחמימה על השפתיים, השתנה לצורת החתול האפור שלו ונעלם מעיניה מאבר לעיכול הקרוב.