אור האהבה

חלונות הנפש כבר מזמן נסגרו,
חשכה פשטה בכל הפינות.
הבדידות הפנימית אט אט מתפשטת,
בדידות הנפש, כל כך כואבת.
כל בוקר ממשיכה היא לחייך,
שלא ירגישו, שלא ישימו לב.
החיים ממשיכים להם בשצף,
אך מי יאיר לה את הנפש?
בלילה, היא פורשת כנף בחלומות,
שם האביר מוציא אותה מחושך לאור.
אבל, המציאות קשה היא, אין אבירים,
אין מי שאותה יוציא מחושך לאור.
שוקעת בתוך חשכת נפשה,
מחפשת יד שתהיה מושטת לה.
אך, היד הזאת מתמהמהת,
לא מגיעה ולא נוגעת,
לא מאירה את החושך הנורא
ואז, בבוקר יפה אחד, הוא מגיע,
ידו מושטת אליה ומושכת אותה,
לא נותנת לה לשקוע בתוך האפלה.
הוא מגיש לה את ליבו על מגש,
קחי, הוא אומר, רק תני לי לאהוב
ונותן את אהבתו, ללא בקשת תמורה.
אט אט האור מעצים, החשיכה נעלמת,
חומות האפלה, נמסות מחום אהבתו
והיא, פתאום, חשה בליבה הפועם,
הפועם בחוזקה בכל פעם שהוא אומר,
אוהב אותך יקרה, אוהב ללא תנאי.
היא מחייכת, המילים אינן יוצאות,
נוצרת את לשונה, מפני פחד האהבה.
אבל, בתוכה היא יודעת שלא כך,
ליבה, התמלא באהבה, שמאיימת לגלוש
ואז, לא תוכל עוד לשמור את המילים
ולו תגיד, אוהב אותך תמיד, אהובי.