בו בזמן – מוקדש לאביה העלאה שנייה

אני לא מאמינה שעשינו את – זה.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בעוד אני מתנשפת בקול גדול, איך כבר הגענו למצב ש…?
"גם אני אוהב אותי! כיף!" הוא אמר בקול ילדותי ונשקתי את שפתיו נשיקה קשה, אין אימא שלי והאחים יגיבו כשישמעו את החדשות? אימא שלי בטח תתחרפן, אין לי שום ספק בזה!…
"תתכסי, את בלי…" ערן אמר, אך עצר כשהסתכל מתחת לשמיכה ובהה ב… בי.
"אוי תעיף את העיניים שלך משם!" אמרתי ונתתי לו סטירה מצלצלת בלחי, חייכתי לעצמי ומיד התחלתי לנשק אותו נשיקה פרועה ומשוגעת, נהייתי שיכורה אתמול במסיבה וזה הביא ל… זה. למיטה.
"מה… את… עושה… ?!" הוא שאל בתקיפות וניסה להתנתק, הבנתי שהוא לא רוצה ושחררתי אותו.
הטלפון שלו צלצל.
"איפה הטלפון הדפוק הזה…" הוא שאל לעצמו, מצא את הטלפון על השידה שליד המיטה ושם על רמקול את השיחה כדי שלא יצטרך לקחת את הטלפון לידו ולהצמיד אותו לאוזנו.
"ערן? תקשיב, זו אלה, אני עכשיו קראתי את השיר האחרון ששלחת לי, ואני פשוט יושבת פה עם דמעות בעיניים, כל כך שמחתי ששלחת איתו את המספר שלך כדי שנוכל לדבר, אני חושבת שאני באמת מאוהבת בך עכשיו… רציתי לשאול אם תרצה להיפגש מתישהו… אולי מחר…" נשמע קול מהטלפון, מיד הופתעתי, מי זו אלה ומה היא רצה מהחבר שלי?!
"אלה… אני…" הוא ניסה להמציא תירוץ כדי להתחמק משתינו, אך לפני שהספיק כבר התפרצתי למילותיו: "יש לך חברה אחרת ולא אמרת לי?! ועוד אחרי ששכבנו?!" שאלתי ועמדתי לרסק את הטלפון שלו, סערת רגשות הציפה אותי מבפנים, נהייתי אבודה ובעיניי הכחולות צמחו דמעות, הן עמדו לנשור מאגם המלח הענק שנהיה בעיניי אך מנעתי מהן להשתחרר.
"יש לך חברה?!" גם אלה מהצד השני צעקה, ערן היה תקוע בכזו בעיה… אין לו מושג כמה הוא הולך לחטוף על זה!
"אני הולכת! אל תטרח לדבר איתי יותר בחיים שלך!!!" צעקתי עליו, נתתי לכל הכעס, הכאב והאובדן שחוויתי באותם רגעים לא ברורים להישפך עליו… זה אף פעם לא קרה לי! ועוד עם ערן!
חשבתי שהוא האחד שלי!…
"אביה חכי! את לא לבושה!" הוא צעק לי והשתנקות נשמעה מצדה של אלה, לא ידעתי מי היא אבל איחלתי לה בהצלחה – כי היה לי ברור שאני וערן גמרנו.
חזרתי לשם כדי לקחת את הבגדים שלי, לבשתי את החזייה והתחתונים שלי במהירות, מעליהם את המכנס ג'ינס הארוך והשחור שלי ואת הגופייה ועליה את העליונית הלבנה הדקה לערב, כדי שלא יהיה לי קר… אבל כבר היה בוקר.
האור הראשון כבר הפציע.
"אני ואתה – נגמר. אני לא מאינה שנגררתי לזה." סיננתי כשאני נועצת בו מבט בוער, כמו אש להבה שמתפרצת ומחרבת כל מה שעומד מולה.
את כל העולם.
כל העולם שלי… זה הוא.
האהבה שלי אליו היא חסרת גבולות.
התשוקה שפורצת ממני בנשיקות הסוערות שלנו היא מדהימה ומפתיעה אותי כל פעם מחדש.
הסקרנות למשהו חדש, לעוד יום שמפציע מעבר לים, היא חסרת סבלנות ואמתית.
אמתית לגמרי.
אבל כל זה – הפך לעפר בתוך המבט השורף שנעצתי בו לפני שעזבתי את דירת החדר וחצי שלו, ויצאתי לרחוב הקר.
התיישבתי על ספסל עץ, משויף בקצותיו והן התחילו לרדת. אחת אחרי השנייה.
הדמעות הציפו את עיניי, לא ידעתי לאן לפנות ולא הייתה לי הסעה הביתה, כי שותפתי לדירה עזבה את המסיבה, שנמשכה עד עכשיו, שעות רבות לפניי, לפני שהלכתי עם הדפוק הזה לבית שלו.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה לעצמי.
פתאום מכונית ספורט שחורה ונוצצת בלילה עצרה ליד הספסל, החלון הבהיר שאורות הלילה נצצו עליו נפתח ונראה שם גבר יפה מראה, שערו השחור מוחלק בג'ל לשער והוא מחייך אליי.
"צריכה הסעה? ומה בכלל את עושה בחוץ?" הוא שאל בחיוך מושלם, חייך קלות אבל הרגשתי את שפתיי הקופאות ואיך הן עוד שנייה מתנפצות מרוב קיפאון… מסתבר שהיה לי קר!
"כן אבל אמממ… אני לא רוצה להפריע לך…" אמרתי בביישנות ושיניי התחילו לרעוד, כנראה שלא הייתי כזו חבשה כי הוא שם לב שאני רועדת ומיד הפציר בי להיכנס למכונית נכנסתי לתוכה ונהניתי מהחום שבתוך מכונית הספורט הארוכה והיפה.
"יש… י.. יש.. יש ל.. יש לך מכונית ממש יפה…" הצלחתי להוציא את המילים מפי אחרי שורה של גמגומים קרים, הוא חייך חיוך מוזר, כאילו הוא ידע שזה מה שעומד לקרות וקרא בשם שלא הצלחתי להבין, נערה יפה בבגדי מלצרית ניגשה אלינו והגישה לי כוס מים, הודיתי לה בהנהון קל, היה לי ברור שהיא לא מבינה עברית, לגמתי מהכוס והופתעתי לגלות שהמים היו חמים…!
"יותר טוב?" הוא שאל, לא חיכה לתשובתי והמשיך לדבר: "קוראים לי אור פלד. לאן את צריכה להגיע?" הוא שאל בנוחות, אך זע באי נוחות בכיסאו המרופד, חייך אליי חיוך מתנצל והנערה באה ונטלה מידי את הכוס השקופה.
"אני גרה בשכונת *******, אתה בטוח שזה לא מפריע לך להסיע אותי?" שאלתי את אור, הפעם בטיפה יותר ביטחון, הוא הציג את עצמו בפניי את הבנתי שאין לי למה לפחד ממנו וצברתי ביטחון לאט לאט.
"לא, זה לא מפריע." הוא אמר בקול שקט, זהיר טיפה יותר.
ואז זה קרה.
ערן נשכח ממני לתמיד.
וכמו נשיקתו הרכה של אור על שפתיי, כך אדם חדש נכנס לחיי, העלובים והמרגשים בו בזמן.