האהבה האנוכית

"לא סיפרתי לך הרבה דברים מאז." צרחתי, כבר לא יכולתי להשתלט על עצמי "אתה נהיית מגעיל. אנוכי. אני לא מאמינה שאתה אותו מת'יו". הטחתי בו את הדברים שהרגשתי, וצמרמורת אפפה אותי. ממתי נהייתי כל כך מגעילה? "אליזבת, תסתכלי עליי." הוא לחש, ואני דרוכה, מוכנה ומצפה לצעקות, למריבות. "אני אוהב אותך. אני לא התכוונתי לפגוע בך". מבטו בעיניים השתנה, הוא התרכך. "אליזבת'" הוא לחש את שמי ואמר בקול חנוק "אף פעם לא הרגשתי שפגעתי בך, כל כך הרבה דברים קרו מאז. נהייתי מרוכז רק בעצמי." דמעה זלגה על הלחי שלו. הלחי שמזמן לא נשקתי עלייה. "אני כל כך מצטער, אלי." הוא אמר והתקרב אליי. ריח צווארו הגיע לאפי. אותו הריח כמו תמיד, סבון. שאפתי את הריח. כמה זמן לא הרחתי אותו באמת. כשהוא התקרב עוד קצת, היינו כבר ממש קרובים. גופו התחכך בשלי והוא לחש "אלי, אני אוהב אותך." הוא תפס את כתפיי ונישק אותי בעדינות, כחושש שאני אשבר תחת משקל ידיו השריריות. "ואני אפילו לא יכול לתאר כמה".