הגורל עם לב שבור, ואני =[

לפעמים שחושבים שהכול נפלא. תמיד נהרסת בסופו של דבר האהבה. ככה זה, ככה החליט הגורל. כי בטוח אותו מישהי עזבה והוא נשאר עם לב שבור. ועכשיו, הגורל מחזיר לאנשים אוהבים. אני שוכבת מתחת לעץ האשכוליות הענקי שבחצר ביתי. אני חושבת על בני. כמה שהוא חמוד.. אני יודעת שליה אוהבת אותו. ולכן אני לא יכולה לקבל אותו. אבל אני כל כך רוצה. אבל הגורל לא רוצה בתשוקה שלי. זה מאכזב… ליה לא מפסיקה לדבר עליו, על הילד שאני הכי אוהבת בעולם. ואני שותקת, לא רוצה להגיד כלום. לא רוצה להרוס את החברות העצומה שיש ביני לבין ליה. אני נזכרת מה היה בצהריים, איך חזרתי הביתה וליה התלהבה על זה שבני פנה אליה בשיעור אנגלית. "יואווו הוא כזה חמוד!!", ממשיכה ליה באהבתה אל בני, "נו עמליה! למה את לא שמחה בשבילי?." כמובן שהייתי שמחה בשבילה, אבל עצובה בשבילי. הבטתי בה במבט של 'כן אני שמחה' והיא המשיכה לדבר. לא רציתי לדבר איתה, חשבתי שאגיד משהו שאחר כך אצטער עליו. אז שתקתי ולא נתתי לאהבתי להשתלט על מילותיי. כשהגענו כבר לבית שלי, הלכתי בזריזות כדי שליה לא תעכב אותי. "היי עמליה! בואי הנה!", התרגזה ליה. עשיתי כרצונה, חזרתי אליה והבעת פניי הייתה 'מה?' (כמובן, בלי מילים). "מה מה?! אנחנו תמיד נותנות חיבוק כשאנחנו חוזרות הביתה!" נתתי לה חיבוק ונשקתי לה נשיקת אוויר. וכך הסתיים עוד יום של אהבה נכזבת….