ההפך מלאהוב- זה לא לשנוא

כבר כמה זמן אני שומרת את הסיפור הזה לעצמי, גדול ככול שיהיה, מעיק ככול שיהיה. אבל לפני כמה ימים הייתה לי הזדמנות לספר אותו בקול, לחברות קרובות, הן לא אהבו את הסיפור שלי…
אמת?
שקר?
רגע… זה סיפור אמיתי בכלל?

זה התחיל בכיתה ז', כיתת מחוננים, הגאונים של השכבה, בלי כל הערסים מסביב, הרבה בנים שהם בסדר וכמה שיותר מבסדר.
כיתה חדשה, בית ספר חדש- צריך לבסס מעמד ולהכיר אנשים חדשים, אז התחלתי לדבר איתו. בהתחלה זה סתם היה מצחיק, כיף צחוקים. זה היה בשנה הראשונה של בית הספר.
עברה שנה, כיתה ח', הוא הראה לי סדרה שהוא אוהב, איזו אנימה מוזרה, שנים שלא חשבתי בכלל לראות את זה, נסחפתי אחריו, הייתי בעולם שלו, הרגשתי שזה כיף, שזה מדבר אלי.
יום אחד חזרנו משיעור מכיתה אחרת, הוא אמר שאני "מגניבה", הייתי בעננים לזמן קצר, לא ידעתי איך להגיב לזה, מי בכלל אומר "מגניבה"?!
אמצע כיתה ח', היה פרויקט של משלחת לחו"ל, שנינו היינו שם, לא לבד, עם קבוצה בינונית של שש בנות וארבעה בנים, כולם מכיתה ז' בפרויקט. הגיע היום של הטיסה, התאספנו כולנו מחוץ לבית הספר, התגשות קלילה באוויר, מחכים שכולם יבואו, הגעתי עם כולם, מחכה בהתרגשות על הכביש של ההסעות ליד בית הספר, הוא מגיע, לא שמתי לב שהוא מגיע, הוא בא מאחורי ואמר לי שלום.
עד אז לא ידעתי מה זה להתאהב, לא הבנתי מה הופך מישהו ל"אחד", עד אז.
הלב שלי נעצר לחצי שניה, הרגשתי אותו עוצר, חונק אותי מבפנים וממשיך במהירות. הרגשה משונה שכזאת, לא הכרתי את זה.
המשכנו, נכנסנו למיניבוס אחרי פרידה מההורים ונסענו לשדה התעופה, כל הנסיעה בהיתי בו, תוהה לעצמי למה, למה הלב שלי עצר כשהוא אמר לי שלום.
הגענו לשדה, המקומות במטוס הסתדרו ככה שאני יושבת במרחק כיסא אחד ממנו, החלפנו "כיף", ישבנו קרוב יחסית.
עוד פעם ההרגשה הזאת, למה הלב שלי עוצר כשאני חושבת עליו?
להרגשה הזאת קראתי אהבה, כי זה נראה לי הכי הגיוני לקרוא לזה, "א-ה-ב-ה".
עליה למטוס- המראה- שומעים את 10 השירים שיש למטוס להציע בהמראה, כולם ביחד- טיסה באמצע הלילה- להסתכל בחלון הגדול של המטוס- לחזור למקום- לישון את שאר הטיסה- נחיתה- קור כלבים- אוטובוס- נסיעה של שעה- עצירה באמצע- עוד שעה נסיעה- להגיע למקום שהיינו אמורים להגיע אליו.
סביבות 16:00 באו לאסוף אותנו לבתים של המארחים שלנו, אני הייתי עם שתי בנות בבית ענקי של משפחה נחמדה, ריכלנו טיפה, סיפרתי להן שאני אוהבת אותו, לא יכולתי לשמור את זה אצלי יותר מידי, הסכמו כולנו ביחד, צריך להתוודות, לא יצא מזה משהוא רע, מקסימום נישאר ידידים.
טעות.

הוא קפץ לביקור עם המארח שלו, שחיקנו פינג-פונג במרתף, הסתכלתי עליו רוב הזמן, לא הורדתי ממנו את העיניים.
ככה חלפו שלושה ימים, להבהות בו- להסכים עם כל דבר שהוא אומר- להעיר לו הערות על בנות שהוא מדבר איתן- להעיר לבנות אחרות שמדברות איתו, רק שלא יקחו לי אותו.
הגיע הרגע, החלטתי, היום אני אגיד לו. אמרתי לו:" אני חושבת שאני מחבבת אותך…"
"כן, שמתי לב" הוא אמר, אני כמו ספר פתוח.
"אני יודע שזה לא מה שאת רוצה לשמוע, אבל אני לא מרגיש כמוך, מצטער"
הוא לא מרגיש כמוני, זה סוג של לא, הוא לא אמר "לא", יש לי סיכוי.
טעות.

חזרנו הביתה- חופשת פסח- חושבת רק עליו- נגמרה החופשה- חזרה לבית הספר.
מסתכלת עליו כל יום, כל שיעור, כל זמן שיש לי, עוקבת אחריו, רושמת לעצמי מה הוא לובש, עם מי הוא הולך.
ככה עד הקיץ.
חופש גדול וחזרה לכיתה ט'.
מדברים אחרי בית ספר בתחילת השנה בוואצאפ קבוצתי של חברים, איתו.
"כבר נמאס לי מהכיתה הזאת"
"נכנסתי אליה רק כדי להתחמק מערסים, אבל זה יותר גרוע"
מה? הוא רוצה לעזוב את הכיתה?
"אני אדבר עם המחנכת על זה, אין לי כוח לכיתה הזאת"
זה לא בגללי, זה לא בגללי, זה לא בגללי.
"כל כיתה ז' הייתי בדיכאון"
מתי? איך לא שמתי לב? הייתי עוזרת לך.
סגרתי את הטלפון, הוא יעזוב את הכיתה, אין לי מה לעשות נגד זה, אני רוצה שהוא יעזוב? מה יהיה עלי? הוא לא יכול לעזוב אותי ככה!
בוכה, לא בקטע טרגי, אבל יורדות לי דמעות.
אני אגיד לו שאני בסדר עם זה, זה לטובתו, אם הוא רוצה את זה, מי אני שאגיד לו לא?
בוקר, בית ספר, החלפת מקומות, רק רוצה לשבת לידו לפחות.
מספיק קרוב, אני יושבת ליד החברה הכי טובה שלי, והוא נמצא שולחן ליד. חברה שלי חולה, אני והוא הצמדנו שולחנות, יושבים אחד ליד השני.
מדברים, כל השיעורים, צוחקים למורים בפרצוף, וצוחקים לעצמנו, מי צריך ללמוד? מציירים אחד לשני ציורים במחברות, כל זה רק ארבעה ימים.
הוא עוזב את הכיתה, הוא אמר לי שהיה לו כיף לשבת לידי בזמן האחרון שלו בכיתה, איתי.
הוא אומר לי:"אם את רוצה, את מוזמנת לבלות איתנו בהפסקות, זה דיי נחמד"
הלכתי איתו מאז כל הפסקה לדשא, העביר לי את ההפסקות בכיף, לפחות ראיתי אותו כל יום.
טעות.
ככה העברתי שלושה חודשים,חשדתי בתקופת הזמן הזאת, משהו היה ארוך מידיי, ספרתי לעצמי את הימים מול לוח שנה, לפחות 250 ימים שאני לא מורידה מימנו את העיניים. משהו צריך לעצור את זה.
אני מסתובבת יום אחד באינטרנט, נזכרת: יש אתר מגניב כזה שכל הבנות מסתכלות בו, ראש-משהו נראלי, זה לא מהדברים שאני אוהבת, אבל זה נראה נחמד באותו רגע. נושאים- אהבה- מגלגלת לראות, אולי יש דברים נחמדים- כתבה:"מה לעשות כשבן אומר לך לא?"
זה נראה מועיל, מתחילה לקרוא טיפה, זה לא מה שחיפשתי, זה לכאלה שאמרו להן "לא", הוא לא אמר לי "לא", הוא רק אמר שהוא לא מרגיש כמוני.
זהו, אני צריכה את ה"לא" שלי, לדעת שאין לי סיכוי.
יש לי רעיון גאוני, אני אשאל אותו עוד הפעם, עכשיו אני אכריח אותו להגיד לי "כן" או "לא".
אני יודעת שהוא נשאר אחרי בית ספר ביום רביעי לחוג, הוא מהיחידים שנשארים ביום הזה, חוץ מהכיתה של המחוננים, אני.
אני אומרת לו ביום רביעי בבוקר, שאנחנו על הדשא:" יש לי משהו חשוב להגיד לך בסוף היום"
הוא מתעניין, אני חוזרת רק על המשפט הזה, אני לא אגיד את זה עכשיו, זה מביך מידיי.
נגמר היום, הוא עוזב את השכבה.
הוא… שכח?
אני לא רודפת אחריו, אם הוא רוצה הוא יחזור.
הוא לא חוזר.
יום חמישי, יש לנו שיעור אחד ביחד, אומנות, הוא נזכר "אה, סליחה, שכחתי שרצית לדבר איתי, אם את רוצה לשאול אותי, את יכולה לשאול אותי עכשיו…"
לא אכפת לי, מאוהבת או לא מאוהבת, עד כאן, הראתי לו שזה חשוב לי, והוא שכח את זה.
הוא נעלב ממה שאני אמרתי לו, הוא חושב שאני סתם מגזימה, עוד פעם לא אכפת לי.
הפסקה אחרונה, הוא תופס אותי עם חברה מחוץ לשכבה, הוא דורש לסגור את זה, אני נכנעת, אומרת לחברה להיכנס לכיתה, אני אדבר איתה אחר כך.
אני הולכת הצידה, ליד השכבה, יש שם חורשה יפה כזאת, עם עלים חומים על הרצפה, ועצים נמוכים שמשירים עלים כל הזמן.
אני נצמדת לקיר ואומרת:"היה לי רעיון גאוני כזה, שאם אני אציע לך חברות אני אקבל את ה"לא" שלי"
הוא מבין אותי, העיניים שלו מסתכלות עלי במבט מנחם ומבין, "אבל אני אמרתי לך"
"אני צריכה שתגיד לי "לא", שאני אבין עד הסוף שאין לי סיכוי"
אני מתחילה לבכות, העיניים שלי לא עוצרות, אכפת לי, אסור לי לבכות, אני מרגישה כמו מטומטמת.
"אז אני עכשיו אומר לך לא"
הוא אמר את זה.
אני מתחילה ללכת לכיתה, יותר נכון לשירותים לשטוף פנים.
"תקשיבי…"
אני נעצרת ומסתובבת אליו.
"זה יעבור לך"
אני לא מבינה, איך זה יעבור לי? אני מאוהבת בו יותר מחצי שנה, איך זה אמור לעבור?
"מה?"
"זה יעבור בסוף"
הוא מתייחס לזה כאילו שזה פצע.
"אני התאהבתי בכיתה ד' במישהי והיא אמרה לי לא, אבל רק בכיתה ו' זה עבר לי, זה יעבור לך"
הוא אמר לי את השם שלה, אני מכירה אותה, היא איתי בכיתה, היא מהילדות שאני שונאת, היא מסתכלת עלי מלמעלה כל הזמן, היא מהבנות שאני מעדיפה לא לדבר איתן כי 100% זה נגמר בריב.
אילו יכולתי באותו רגע לצחוק, הייתי צוחקת, לצערי האווירה הכללית והדמעות לא איפשרו לי את זה. היא?! מכל האנשים שהיית יכול לבחור, דווקא היא?! באותו רגע שמחתי שהוא סירב לי בפעם הראשונה, בלי להעליב אבל אם זה הטעם שלך, אני מעדיפה לא להתקרב אליך יותר מדיי.
הלכתי לשירותים, ושטפתי פנים, הגיעה אלי ילדה אחת מהשכבה, ראתה אותי בוכה ושאלה אותי מה קרה לי.
"עזבי" עניתי לה "באת בסוף".