החלטה גורלית – פרק שני!

"מה את אומרת על זאת?" שאלתי את שרון בציפייה. היא בחנה אותי מכף רגל עד ראש, לא מפספסת שום עיטור על נעליי, ושום תפר בשמלתי. "לא. תמשיכי לנסות." אמרה לי בתסכול. "זו כבר השמלה החמישית שאני מודדת! נראה לי שזה אבוד… אולי פשוט נלך מפה?" שאלתי בעצבים. "לא! אנחנו לא זזות מפה עד שאת מוצאת את השמלה המושלמת! אמרת לך כבר… אני פשוט מרגישה שנמצא כאן את השמלה שאנחנו מחפשות… תנסי לפחות עוד אחת.. טוב?" שאלה בעודה מסתכלת עליי בפרצוף מתחנן. "אני אמדוד עוד אחת רק אם תפסיקי לעשות לי ייסורי מצפון עם הפרצופים האלה!" אמרתי בחוסר אונים. "יש!" קראה וקפצה עליי בחיבוק. "את מוחצת אותי!" קראתי. נכנסתי אל התא ומחוסר ברירה מדדתי את השמלה היחידה שנותרה שם. "את מוכנה? זה עכשיו או לעולם לא!" קראתי לשרון מתוך תא ההלבשה. "צאי כבר!" צווחה. יצאתי בצעדים מדודים. את הפרצוף של שרון אני לעולם לא אשכח. פיה נפער בהפתעה, והיא הביטה בי בלי הפסקה! "זה עד כדי כך נורא?" שאלתי אותה. "תראי בעצמך," היא אמרה. "אני לא יודעת אם אפשר בכלל לתאר את זה…". הסתובבתי במתח אל המראה שמאחוריי. אם התגובה של שרון לא הספיקה, פתאום שמתי לב שכל החנות הפנתה את תשומת הלב שלה אליי! אויי, איזה בושות! הסתובבתי והסתכלתי על עצמי במראה. בגלל הבושה הלחיים שלי נהיו סמוקות, והתאימו באופן מושלם לשמלה שהייתה על גופי בצבע אפרסק. לא האמנתי שזו אני. איך יכול להיות שאני, שבחיים שלי לא שמתי שמלות, נראית ככה בשמלה הזו? יכולתי להישבע שהשמלה הזו נוצרה בשבילי. כל כך אהבתי אותה! על אף התרגשותי, לא יכולתי שלא לשים לב לרגליים שלי, רגליים שאני כל כך שונאת. פתאום הרגשתי שהשמלה הזו לא מחמיאה לי כלל. "אני לא אוהבת אותה. ידעתי שלא נמצא כלום. אבל זה בסדר, באמת! אני יכולה לשים ג'ינס וחולצה יפה. כמו תמיד." אמרתי באכזבה. "תגידי לי את נורמלית?!" צווחה עליי שרון. "בחיים שלי לא ראיתי אותך לובשת משהו מחמיא כמו זה. את לא רואה שאת נראית פשוט מדהים? את תהיי ללא ספק הילדה הכי יפה בבית הספר מחר! תהיי בטוחה שלירן יביא מה הוא הפסיד ולא יפסיק להצטער על מה שהוא עשה! קדימה בואי נשלם.." אמרה לי שרון. "אני לא אוכל ללכת עם השמלה הזאת.. היא מבליטה לי את כל החלקים שלא רציתי שהיא תבליט!" קראתי. "תקשיבי ג'ן.. את יודעת שבחיים לא הייתי משקרת לך.. נכון?" שאלה אותי שרון והסתכלה לי בעיניים בלי להרפות. "אני יודעת אבל…" היססתי. "שום אבל! זהו החלטנו. את תלכי עם השמלה הזו, ואת תיראי פשוט מדהים!" אמרה שרון, ובכך סגרה את השיחה.
~~~~~~~~~~~
"ג'ן לכי לישון!" צעקה לי אמי מחדרה. "כבר!" צעקתי חזרה. פשוט לא יכולתי להירדם. אף פעם לא הייתי ערה בשעות כאלה… שלוש לפנות בוקר?! כנראה השתגעתי… אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על מחר.. או יותר נכון, לא מפסיקה לחשוב על היום. אני רק מנסה לדמיין מה יקרה כשאלבש את השמלה הזו, ואני נמלאת חלחלה. איך נתתי לשרון להכריח אותי לקנות אותה? כולם יבחנו אותי, ואני פשוט אברח! אני לא אהיה מסוגלת לעמוד בזה! אני חושבת על אסף. הוא בטח ילבש חליפה שתחמיא לגופו החטוב אפילו יותר מהגופיות הצמודות והמכנסיים הקצרים שהוא לובש… והוא בטח יסדר את שיערו בצורה שפשוט תטריף אותי… לא! אסור לי לחשוב עליו ככה.. יש לו חברה! מצד אחד, אם רק היה לי שכל לתת לו להתקרב אליי אז… כשהוא ניסה… כשהוא הציל אותי מהלילה הכי משפיל בחיים שלי. הלילה שבו גיליתי שלירן בגד בי.. אוי אני פשוט לא מצליחה לסלק את המחשבות עליו. מצד שני, אני יודעת שאף אחד לא התנהג אליי בצורה כל כך מזלזלת כמו שהוא התנהג.. כאילו זה היה אתמול.
הלכתי בבית הספר בשעה שהוא היה ריק כמעט לגמרי. הלכתי במהירות בעוד אני מחזיקה ספרים רבים בידיי. פעם לא האמנתי במשפט "כל מה שיכול להשתבש, ישתבש", אבל אחרי מה שקרה? ה-כ-ל יכול להשתבש! לא שמתי לב שהיו מים על הרצפה ופשוט.. פשוט החלקתי. ואם זה לא מספיק, אז כל הספרים נפלו עליי. ואם ז-ה לא מספיק אז…. אסף עמד שם. הוא פשוט עמד שם וראה הכל. הוא החל להתקרב אליי לאט. ליבי החל להלום בפראות. תמיד חשבתי שמאחורי החזות הקשוחה והמתנשאת שלו, קיים בחור רגיש. ובאותו הרגע, עמדתי לגלות את האמת! הוא התקרב אליי עוד יותר, בעודו מוציא את הפלאפון שלו. הוא כבר עמד ממש מעליי, הסתכל עליי מלמעלה. רציתי להושיט את ידי, על מנת שיוכל לעזור לי לקום, אך לפני שהספקתי, פתאום סנוור אותי אור לא ברור. כעבור רגע קט נפל לי האסימון. הוא צילם אותי. עד שהספקתי להתאושש מההשפלה, הוא כבר החל לחזור על עקבותיו, בעודו צוחק צחוק מתגלגל. אני לא מאמינה שהוא היה מסוגל להשפיל אותי ככה.
אז זה נכון. הוא התנהג אליי בצורה ממש מרושעת. אבל מצד שלישי… אני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה היום. יצאתי לאטי משער בית הספר. רק המכונית שלי ועוד שתי מכוניות נשארו חונות בשטח בית הספר בשעה הזו. עמדתי להיכנס למכונית שלי, בעוד הרגשתי יד נוגעת בגבי. הסתובבתי במהירות, לא מפחדת להשתמש בתרסיס הפלפל שנמצא תמיד בתיק שלי. להפתעתי, גיליתי שזה היה לא אחר מאשר אסף. התבוננתי בעיניו הבוחנות את עיניי ברכות, ופשוט…. פשוט נמסתי. עמדתי שם, מולו, מרגישה שרגליי מחוברות לקרקע. הוא התקרב אליי מעט, וליטף את לחיי ברוך. נשימתי נעתקה, לבי חדל לפעום, וראשי הסתחרר ממחשבות בלתי פוסקות. ואז… הוא אמר לי את המשפט הרומנטי ביותר שגבר יכול לומר לאישה.. "את חוסמת את המכונית שלי". אוקיי. לזה ממש לא ציפיתי. "אה….כ..כן… אני מזיזה אותה עכשיו" אמרתי בקושי. "תודה מותק" הוא אמר והחל להתקדם לרכבו. טוב.. אפשר לקרוא לזה התקדמות ביחסים.. לא?