'הלוואי שהייתי יכולה לעוף'

קרניי השמש נפלו מתריס חלוני, קמתי במהירות והתיישבתי על המיטה, נועלת את נעליי הבית הסגולות שלי, הדלת שלי נפתחה באיטיות.
"אנני?" נשמע קולה התמים של אחותי, היא פתחה את הדלת באיטיות.
"כן, לנה?" עניתי לה, לנה החזיקה קופסא.
"מישהו צעק לי מהמרפסת שאתן לך את זה" היא הושיטה לי קופסא, פתחתי אותה באיטיות, היו שם שמונה לבבות שוקולד.
"אם תראי אותו, תגידי לו תודה" אמרתי וקמתי מן המיטה, סוגרת אחריי את הדלת, לנה הקטנה נשארה שם.
"אנני! אוכל!" צעקה אימא מהמטבח, הלכתי באיטיות לעבר המטבח, אחי הגדול אכל כמעט את כל הפנקייקים.
"אליה!" צעקתי בכעס והחטפתי לו את המזלג מהיד.
"אבל אנני!" הוא צעק עליי, אכלתי את שניי הפנקייקים האחרונים והלכתי להתלבש, התקרבתי לארון ושלפתי חולצה רגילה ומכנסיים רגילים, שלפתע מכתב צנח מהחלון שלי.
'בואי לים עוד עשר דקות' קראתי, אבל למה שמכתב יפול מהחלון שלי?
'נו טוב, ניתן לו הזדמנות' חשבתי, נעלתי נעליים וסירקתי את השיער, אחריי שהתלבשתי יצאתי החוצה להתרענן, התחלתי ללכת ברחוב וקניתי גם ארטיק, אחר כך התיישבתי על הדשא והבטתי בשמיים.
'הלוואי שהייתי יכולה לעוף..' חשבתי בעצב, גירשתי את המחשבה מראשי, קמתי ומהדשא וניקיתי את בגדיי, עברו חמש דקות, המשכתי ללכת, קרניי השמש זרחו עליי, כל כך חם..
'אוי! אני מפספסת!' חשבתי והתחלתי לרוץ לכיוון החוף, לפתע עצרתי, חיכה לי נער בעל שיער שחור ועיינים שחורות.
"אנני" הוא אמר בקול ערמומי, התקרבתי אליו.
"כן?" אמרתי, לפתע הרגשתי דחיפה, טבעתי בים, אבל המשאלה שלי התגשמה..
אני יכולה לעוף, סוף סוף.