העיניים שלו..

העיניים שלו. הם היו הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. הדיבור איתו תמיד היה נותן לי תחושה.. שאני מיוחדת.. החיבוק שלו.. הנשיקה שלו.. היום ההוא. שהוא החליט לעשות אותי מאושרת ביום הולדתי: אחרי יום ארוך וקשה,שידעתי שאני עומדת להישבר בקרוב. הרגשתי שהדבר היחיד שאני צריכה עכשיו הוא חיבוק ממנו. נכנסתי לחדרי החשוך, הדלקתי את האור וראיתי אותו עומד שם. מסתכל עלי בעיינו הנוצצות. עם כל הבלונים שפוזרו בחדר, הקישוטים המדהימים. דמעות מרגש החלו לצאת מעייני ורצתי לחבק אותו. חיבוק ארוך וחזק, חיבוק מהלב. "תתכונני, אנחנו יוצאים" הוא אמר בקולו המלטף. "לאן?.." שאלתי בסקרנות.. הוא צחקק ואמר "הפתעה.."שמחתי. כל כך שמחתי. לקחתי את המעיל, והוא הושיט אותי לכיוון הדלת ושנינו יצאנו. הגענו לכביש הראשי, ראיתי את המכונית שדוהרת כלפינו ולא עוצרת.. "זהירות!!" צרחתי. פתאום ראיתי שחור. התעוררתי באיזה מקום שהאור הבהיר לי לתוך העיניים. הכל היה מטושטש. אחרי כמה שניות של חוסר הבנה ופחד, ראיתי את אימא שלי עומדת לידי, מחזיקה את ידי בעודי שוכבת על מיטה של בית חולים. "הוא הלך.." היא פרצה בבכי. משם הבנתי הכל לבד.. הוא איננו. היום זה יום השנה לזכרו, וזה מה שחלמתי בלילה. על כל הדברים האלה. אבל מה שלא הבנתי היה שבבוקר שהתעוררתי. ראיתי רק את העיניים שלו.