וואן שוט – נער הצללים

הוא תמיד ישב בצללים. רק אני יכולתי לראות אותו. יושב לבד בארוחת הבוקר בכיתה.
בואו אספר לכם את הסיפור עליי. ונער הצללים.

נער הצללים \ Shadow boy
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"שמעתם שמעתם? יוקי וטום התחילו לצאת!" הבנות בכיתה דיברו ביחד. "באמת?..איזה נחמד גם אני רוצה חבר". הם צחקו להן "היקארי את לא חושבת שחבר יכול להיות נחמד?" אחת הבנות שאלה אותי וכל הבנות הסתכלו לעברי. "כן…" אמרתי והבטתי אל מקום אחר בכיתה. "הו על מי את מסתכלת היקארי? אולי את מחבבת מישהו בכיתה? על מי את מסתכלת" הן אמרו והסתכלו לאן שאני הסתכלתי. הן הביטו מסביב אבל רק אנחנו היינו בכיתה. כי זה היה ארוחת בוקר. "אולי היא סתם חולמת?…אבל יש לה מבט שהיא מסתכלת על מישהו…היקארי?" זה מה שתמיד כולם אמרו. הם חשבו כל הזמן שאני חולמת בהקיץ. ולא שמה לב לדברים סביבי. "או הצלצול. השיעור עומד להתחיל" הן אמרו וחזרו לכיסאות שלהם. ואני רק ישבתי בכיסא שלי והבטתי לאותו המקום הסתכלתי מקודם. "אריקה?" המורה קרא שמות. "כאן". התלמידים ענו.
"קורו…?" המורה הסתכל סביב. "הנער הזה לא הגיע מאז תחילת השנה.." המורה נאנח. "טוב זהו זה הכול"
המורה הכניס את מחברת השמות לתיק שלו. "המורה. אבל הנער שיושב שם לא אמר כאן"
אמרתי והצבעתי אל המקום שהסתכלתי קודם. "על מה את מדברת היקארי אין שם אף אחד"
המורה הסתכל עליי מבולבל והתחיל את השיעור. 'אבל..הוא שם..' חשבתי לעצמי ממשיכה להביט על הכיסא.

הגיע הצלצול וההפסקה התחילה. הבנות באו לגשת אליי לשאול אותי להצטרף אליהן אבל ישר לפני שהן קמו.
קמתי והלכתי אל השולחן עם הנער. עם השיער השחור. העיניים הזהובות והטהורות והמבט הלא משתנה.
והן רק הסתכלו עליי מבולבלות. "למה לא אמרת למורה שאתה כאן?" שאלתי אותו. אבל הוא רק הפנה את מבטו ממני מהר. אבל מבטו היה מאוד מבולבל בשניה לפני שפניו הוסתרו על ידי הפוני שלו.
"אל מי את מדברת היקארי? אין שם אף אחד..אולי את מדמיינת?" הבנות המשיכו להביט.
"אבל יש כאן מישהו. עם שיער שחור ועיניים זהובות. בטח גבוהה ממני. " המשכתי להביט בנער.
"את..יכולה לראות אותי?" קולו שנשמע כמו מנגינה באוזניי שאל אותי. ומהר הוא הרים את מבטו והביט בי.
"כן. למה שלא אראה אותך?" עניתי. והבנות התחילו לחשוב שהשתגעתי. "כי אני בלתי נראה. אף אחד משום מה לא רואה אותי או שומע אותי." הוא אמר והביט בי במבט עצוב אבל מהר המבט שלו נהיה יותר ויותר שמח. "אבל את יכולה לשמוע אותי…ולראות אותי..איך?" הוא חייך אליי. הוא נראה כל כך שמח. זה נראה שהוא כמעט התחיל לבכות. "אני…לא יודעת…" המשכתי להביט בו מופתעת.
הוא קם מהכיסא ומהר החזיק בידי. "תודה לך. הרגשתי שכל הזמן הזה הסתכלת עליי. וראית אותי. ושמעת אותי. זה מאוד משמח אותי. כי כל הזמן הזה הייתי מאוד בודד" הוא חייך ואפילו דמעות נפלו על הלחיים שלי. אבל אלה לא היו הדמעות שלי. הוא לאט לאט התקרב יותר אליי. ונישק אותי קלות. לא הצלחתי להגיד כלום. או לעשות כלום. אבל הייתי כל כך מופתעת. "תודה רבה לך. שראית אותי. כי את היית היחידה. הייתי כל כך בודד" הוא חייך והבנות בכיתה הביטו בי ובנער המומות. הן יכלו לראות אותו ברגע שהוא נישק אותי.
נהיה צלצול ושאר התלמידים נכנסו ונבהלו. הם לא ידעו שנער כל כך נאה ומדהים היה בכיתה שלהם.
"ה-היקארי?…מי זה?…" הבנות שאלו מופתעות. רק חיבקתי את הנער בדמעות. "קורו. נער הצללים…התלמיד שלמד כאן כל הזמן איתנו…אבל אף אחד לא ראה או שמע אותו..חוץ ממני"
הדמעות פשוט נפלו על לחיי וכל התלמידים הביטו מופתעים לגמרי בי ובקורו. קורו. היקארי. שנינו שונים לגמרי. אותי כולם רואים. וכולם מדברים איתי ושומעים אותי. אבל אני לא שומעת אותם. אותו אף אחד לא רואה או שומע. אבל הוא כל הזמן הזה ראה את כולם ושמע את כולם. הנער היחיד שאני שמעתי. וראיתי. היה קורו. הנער שחי בצללים. פגש את האור.