זה לא יכול לקרות

מפלסת את דרכי ביער המאיים לבלוע אותי.
שמלתי הלבנה, הרקומה מבד משי יקר, כבר הספיקה להיקרע בשובליה מענף המסרב לתת לי לעבור.
אבל זה לא מה שמדאיג אותי.
אני במירוץ נגד הזמן.
תוך כדי אני חוטפת מבטים לאחור, רוצה לוודא שאף אחד לא עוקב.
הגעתי.
השעה הייתה 19:00.
ב-20:00 שעת העוצר.
יש לי רק שעה.
לפתע נשמע רעש שקט של צעדים המוחצים תחתם את העלים היבשים.
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות.
מישהו עקב אחריי?
לא. לא ראיתי אף אחד.
למרות זאת פחדתי להסתובב, לא רציתי לאמת את המחשבות שהתרוצצו לי בראש.
" ג'סי.. " הוא לחש.
הרגשתי הקלה, זיהיתי את קול מייד.
" הבהלת אותי, חשבתי שזה כבר אחד השומרים של אבא שלי. " הסתובבתי אליו והוא התקרב.
" מה זה? " הוא שאל והסתכל על הרגל שלי.
השפלתי מבט.
" שריטה קטנה מהענף. " עניתי בפשטות.
הוא הסתכל עליי בעיניים שלו, אלה שמחכות שאני אסתכל עליהן ואדע שבחיים הן לא יוכלו להיות חלק מחיי.
הוא קרע רצועה משמלתי ועטף את רגלי שדממה ללא סוף.
לאחר מכן, הוא כרך את ידיו סביב מותניי ועשה את מה שהופך את החיים שלי לקצת יותר מאושרים.
הוא נישק אותי נשיקה ארוכה שהייתה כמו נצח.
הרגשתי את הפרפרים בבטן, את לבי לא נח לדקה ואת השפתיים שלי מסרבות להתנתק משפתיו.
הוא חיבק אותי חזק.
הסנפתי את ריח הבושם שנדף מצאוורו.
" למה זה חייב להיות ככה? " שאלתי אותו.
– " אני מצטער… " הוא אמר.
– " אנחנו פשוט לא נועדנו אחד לשנייה ." הוא לחש והטביע את ראשו בכתפי.
הייתי רוצה לומר לו שאני מוכנה לברוח איתו, שבלעדיו חיי הם חסרי משמעות, שהוא היחיד שחשוב לי, שלא אכפת לי מה אבא שלי חושב עליו, בשבילי הוא כל העולם!
אך לימדו אותי שלא הכל מתוק כדבש ושקיימים זוגות הנועדים לאהוב אך לא להיות ביחד.
כנראה שהמשפט הראשון נכון, אבל לשני אני פשוט לא רוצה להאמין.
הוא נשק למצחי ואז העניק לשפתיי נשיקה עדינה. הסתכל עליי שוב ושחרר את ידיו מידיי.
עברו כמה דקות והוא נעלם אל תוך הסבכים.