כנראה שזה לא הדדי

אני ואת, יושבים בשולחן מספר 12 במסעדה של ברוך. את תמיד מזמינה צ׳יפס ואני מזמין חומוס עם פיתה. בין הביסים אני יושב איתך ומספר לך איך עבר היום שלי.. ואת שותקת, מדי פעם מהנהנת או אומרת ״כן״.
ולפעמים- כשאת מקבלת הלוואה מההורים העשירים שלך- אנחנו יושבים במסעדת הגורמה של פרנסואה. אני מזמין פטוצ׳יני ואת מזמינה דג וסלט- דיאטטי כמובן. בארוחה את אוכלת את הדג שלך ומספרת לי אילו בחורים פגשת באינטרנט, ועל כמה איכותיים אנשים יכולים להיות. למרות שאנחנו רק יוצאים ולא נשואים. אני תמיד מרגיש שאת במקום אחר. הפטוצ׳יני נשאר שלם והמלצר אוסף אותו במורת רוח, יחד עם צלחת הדג שלך, שכל מה שנותר בה זה מעט רוטב מהסלט.
לפני כמה ימים התקשרתי אלייך, ושנינו סיכמנו שעניין המסעדה כבר נמאס. החלטתי לקחת אותך לסרט שיצא בקולנוע- משהו חדש. היו עליו ביקורות טובות באתרים שונים, מסוג האתרים שאת פוגשת בהם בנים.
בשעה 16:00 בדיוק נכנסתי למכונית, ונסעתי לבית שלך, שהיה בקצה הרחוב. היה לו גג אדום ודלת הכניסה הייתה כחולה, אף שאמרתי לך שעדיף שתהיה צהובה. זה אחד הדברים שאני אוהב בך: את לא שמה קצוץ על אף אחד, אפילו לא עליי, החבר שלך.
נכנסתי מהדלת, הרגשתי כמו בבית. את תמיד משאירה אותה פתוחה למקרה שאבוא. ציפיתי לראות אותך יושבת על הספה, לבושה בהידור, מסתמסת עם חברות בטלפון או גולשת בפייסבוק. שמעתי קולות מלמעלה, ולכן טיפסתי במדרגות בתקווה למצוא אותך שם.
הקולות התגברו כשהתקרבתי לחדר השינה שלך. פתחתי את הדלת וראיתי את השמיכה מתנועעת. את הראש שלך מציץ ואיש עם קרחת, ששאר גופו היה ערום חוץ מבוקסר לבן. פנייך היו מטסתרים מאחורי שיערך, והרגשתי נבגד. דמעות עלו בעיניי, ויצאתי מהחדר בלי לומר מילה. לא עצרתי אתכם באמצע ההמולה, כי אני רק רוצה שיהיה לך טוב, כי אני אוהב אותך.
אבל כנראה שזה לא הדדי..